אגרת פרשת תרומה תשפ"ו
"בלבבי משכן אבנה"
כְּמוֹ שְׁנַיִם בְּמַעַרְבוֹן מַמְתִּינִים
מִי יִשְׁלֹף רִאשׁוֹן
אֲנִי וְהַלַּיְלָה הַזֶּה.
אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מְנַחֶמֶת אוֹתִי
לְאַחַר מַאֲבָק מְמֻשָּׁךְ בַּמַּלְאָךְ
לֹא הִשְׁתַּנָּה לִי הַשֵּׁם
אֲבָל תַּקְשִׁיב לִי
אֲנִי לֹא
מָה שֶׁהָיִיתִי
סמדר פייל
במסכת קידושין (ל"א.) מופיעה המחלוקת הידועה האם "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" או להיפך? בעולם הפוסט-מודרני, יש נטייה להעריך מעשים טובים שמגיעים מרצון אישי; התנדבות, הגדלת ראש, תרומה. אנחנו מעלים על נס את האותנטיות והספונטניות, את המעשה שבא מהלב ללא כפייה. נדמה לנו שמי שמתנדב לעשות משהו מבלי שנתבקש, מבטא קשר עמוק וחופשי יותר. אך חז"ל הופכים את הקערה: דווקא העול, המחויבות, היא בעלת המעלה הגדולה יותר.
האם באמת אפשר לחיות רק באחד מהקטבים? חיים של חובה בלבד עלולים להפוך למכניים, יבשים ומשעממים (עייפות הקבע). מאידך, חיים של נדבה בלבד הם חיים ללא עמוד שדרה, תלויים במצב הרוח המשתנה, ללא יציבות.
המתח הזה מתגלם בבניית המשכן. בשבת שעברה, שבת שקלים, קראנו על מחצית השקל, שם אין בחירה: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט" (שמות, ל', י"ד-ט"ו). זוהי החובה המוחלטת, השוויונית, הבסיס שממנו, כך נקרא בפרשת פקודי, נוצרו האדנים, יסודות המשכן (ל"ח, כ"ה-כ"ח). בפרשתנו התורה פותחת בקומה השנייה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כ"ה, ב').
המשכן, מלמדת אותנו התורה, לא יכול להיבנות רק מחובה, וגם לא רק מנדבה. הוא זקוק לאדנים של חובה (מחצית השקל) ולמבנה של אהבה (הנדבה).
שלושה עשר פרקים מקדישה התורה לתיאור בניית המשכן, מבנה עראי שהיה נכון לשעתו בלבד. למה? גם אם נוריד מהספירה את הפרקים העוסקים בכלי המשכן ובבגדי הכהונה שנכונים גם לדורות, עדיין עומדת בעינה השאלה על העיסוק הנרחב בעצם הבנייה.
את הפסקה המתארת את החומרים הנדרשים לתרומה סוגר הפסוק הבא: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כ"ה, ח') הרומז לעל זמניות של התיאורים ומכיל בתוכו את שני המבנים- המקדש הקדוש והמשכן שבו שוכנים. הרב דוד ליבור מצביע על המתח בין המשכן והמקדש, הבניין הקבוע והבניין הארעי. לכל אחת משתי צורות הבניין הללו יש מעלות וגם חסרונות. לבניין קבוע יש את מעלת החוזק, לבניין עראי יש את מעלת החיות והרעננות. אמנם לשתיהם יש גם חסרונות – לקבוע יש את סכנת העייפות, לעראי יש את סכנת החורבן. ובמקרה של המקדש, כשאובדת החיות והרעננות, כשהקב"ה לא שוכן בלבבות. כשחיים את החיים בלי להרגיש את אלוהים בתוכנו, החרבת הבניין היא רק התוצאה, כפי הנבואה מספר ירמיה (ז', ג'-ז') שבה הקב"ה אומר: "הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה… וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם" בתגובה לאומרים: "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה'." הלשון 'אשכנה', לשון משכן, בא כניגוד להשקפת העולם הרווחת ביחס למקדש כאילו אינו יכול להיחרב.
הפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" מציב שאלה נוספת: לא נאמר "בתוכו" (בתוך המבנה), אלא "בתוכם"- בתוך בני ישראל, ומשקף את האמירה הידועה משמו של רבי מנחם מנדל מקוצק על אלוהים שנמצא בכל מקום שבו נותנים לו להיכנס. השכינה אינה דיירת בבית בד ארעי או בבית אבן קבוע, היא שורה במתח שבין החובה המוחלטת לבין הלב המתפרץ בנדבה. היא נוצרת כשאנחנו מצליחים לקחת את ה"קבע" של המצווה ולהפיח בו את ה"עראי" של ההתרגשות. התורה האריכה מאד בפרשיות המשכן, כי מצות בניין המשכן איננה מצוה רק לשעתה. השילוב של הרעוע והקבוע, של הטבעי והטכסי, של אהבה ויראה, משליך על כל עבודת ה' שלנו.
