פרשת יתרו תשפ"ו

תצוגת נגישות

אגרת פרשת יתרו תשפ"ו

"וְיִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ"

(תמונה מהגדת סרייבו מהמאה ה14)

אָדָם יְהוּדִי זוֹכֵר אֶת הַסֻּכָּה בְּבֵית סָבוֹ.

וְהַסֻּכָּה זוֹכֶרֶת בִּמְקוֹמוֹ

אֶת הַהֲלִיכָה בַּמִּדְבָּר שֶׁזּוֹכֶרֶת

אֶת חֶסֶד הַנְּעוּרִים וְאֶת אַבְנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית

וְאֶת זְהַב עֵגֶל הַזָּהָב וְאֶת הַצָּמָא וְאֶת הָרָעָב

שֶׁזּוֹכְרִים אֶת מִצְרַיִם.

(מתוך: היהודים / יהודה עמיחי)

פרשת יתרו מעמידה אותנו בפני תמיהה גדולה: מדוע האירוע המכונן של עמנו – מעמד הר סיני – מופיע דווקא בפרשה שנקראת על שם אדם חיצוני לעם ישראל, יתרו, כהן מדין? הגמרא מחדדת את הקושיה באומרה "יתרו אַחַר מתן תורה היה" (זבחים, קטז.). אם כך, מדוע בחרה התורה להקדים את בואו של יתרו לתיאור מעמד הר סיני?

התשובה טמונה, אולי, בהשוואה שמביא גיל ברדוגו, המפקח על בתי הספר של החמ"ד בעיר, בין שתי דמויות שבאו- עמלק ויתרו: "וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹהִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ… וַיָּבֹ֞א יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה וּבָנָ֥יו וְאִשְׁתּ֖וֹ אֶל־מֹשֶׁ֑ה…". אל מול "וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם…" שבסוף הפרשה הקודמת. שניים שומעים את אותן עובדות שמביאות אותם לפעול, לא להישאר אדישים, אחד לטוב והשני למוטב… שניהם שמעו על אותם ניסים, אך הגיבו בקטבים מנוגדים. עמלק שמע ובא להילחם – "לקרר את האמבטיה"; יתרו שמע ובא להתחבר.

ועוד, מתברר שלא כל מי ששומע ורואה, גם מגיע: על מעמד הר סיני נאמר: "וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק". בעל ה"נתיבות שלום" (בשיחתו לאחר מלחמת ששת הימים) מצביע על כך שהעם "רואים את הקולות" ודווקא אז – "ויעמדו מרחוק". לפעמים הפירוטכניקה, הלפידים והרעש החיצוני, גורמים לנו לפספס את העיקר ולהישאר צופים מהצד: "בשעה שנפתחו כל שבעת הרקיעים במעמד הנשגב ושמעו את קול אלוהים מדבר מתוך האש, האנשים הפשוטים, כל העם, לא התבוננו אל העיקר רק שמו לב אל הקולות ואל הלפידים ועל ידי זה 'וירא העם וינועו ויעמדו' ונשארו אח"כ שוב עומדים 'מרחוק'… אנו צריכים לשמוע את קול ה' היוצא מהם הקורא לנו… שמכל המאורעות העוברים על האדם בוקעת קריאה מהקב"ה. פעם הוא ממאורעות של שמחה המרימים אותו ועל ידי זה שומע את דבר ה' הקורא אליו, ופעם הוא זה מיגון וצער המשברים את רוחו, אשר מהם צריך לשמוע דבר ה' הקורא אליו. כל חיי האדם ומאורעותיו הם קריאה גדולה מאביו שבשמים…"

הסופר יותם טולוב, מסב את תשומת הלב לכך שהדיבר הראשון – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" מדבר על אלוהים, לא כהצהרה פילוסופית, לא כבורא עולם, אלא כזה שהציל אותך ממצרים. ולכן "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", זו לא אזהרה, זו הכרה צלולה, את הדבר הזה שיש בינינו אף אחד לא יוכל להחליף. לעולם אהיה זה שהוציא אותך ממצרים. יש כאן קשר אישי, מלא חיבה, בין המציל לניצל.

השאלה מה זה אומר עלינו, אלה שלא יצאו ממצרים באופן ישיר, על מה מבוססת האמונה שלנו? הדיברות נכתבו בלשון יחיד כי האמונה אינה מבוססת על תיאוריה, אלא על היכולת של כל אחד מאיתנו להיות "יתרו": לא להסתנוור מהלפידים, אלא לשמוע בתוך אירועי החיים – בשמחה וביגון – את הקריאה האישית של הקב"ה אלינו. כולנו יודעים לדבר על זה שאנחנו עם סגולה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". אומרים חז"ל, סגולה מבטאת קשר אישי, 'אוצר חביב'. האמונה באלוהים מתבססת על אמונה אישית מלאת חיבה כלפי מי שמתגלה כאלוהים בחיי באופן ייחודי.