פרשת ויגש תשפ"ו

תצוגת נגישות

אגרת פרשת ויגש תשפ"ו

בְּיוֹם חֻלִּין כָּזֶה דְּרָכֵינוּ מִצְטַלְּבוֹת

שיר של יום חולין / רחל שפירא

אִם יֵשׁ לִי מֵיתָרִים, הֵם מִתְנַגְּנִים בְּרֶטֶט.

אִם יֵשׁ בִּי דְּאָגָה, הִיא חֲשׂוּפָה כִּמְעַט.

אִם יֵשׁ בִּי אַהֲבָה, הִיא תֵּאָמֵר בְּשֶׁקֶט.

אִם יֵשׁ לִי שָׁרָשִׁים, הֵם מִתְאָרְכִים לְאַט.

אַתָּה רוֹאֶה כֵּיצַד פִּתְאֹם עוֹבֵר בִּי רַעַד,

הָרוּחַ מְשַׁנָּה תְּכוּפוֹת אֶת כִּוּוּנָהּ.

נִסִּינוּ לַעֲזֹב, אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת:

אֲנַחְנוּ נִשְׁאָרִים שָׁנָה אַחַר שָׁנָה.

בַּחֲדָרִים שֶׁלְּךָ הַשֶּׁמֶשׁ מְשַׂרְטֶטֶת

קַוִּים וּרְצוּעוֹת שֶׁל אוֹר עַל הַכְּתָלִים.

אֲנִי לְמַעַנְךָ כָּל בֹּקֶר מְלַקֶּטֶת

פְּרָטִים קְטַנִּים, שְׂמָחוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל יוֹם חֻלִּין.

הַאִם אַתָּה מֵשִׁיב, הַאִם אַתָּה עוֹנֶה לִי,

אוּלַי בְּאָזְנְךָ הוֹלְמִים גַּם שְׁעוֹנַי.

אוּלַי אַתָּה מַקְשִׁיב, אוּלַי אַתָּה דּוֹמֶה לִי,

הֵן בְּפָנֶיךָ מִשְׁתַּקְּפִים פִּתְאֹם פָּנַי.

אִם יֵשׁ לִי מֵיתָרִים, הֵם מִתְנַגְּנִים בְּרֶטֶט.

אִם יֵשׁ בִּי דְּאָגָה, הִיא חֲשׂוּפָה כִּמְעַט.

אִם יֵשׁ בִּי אַהֲבָה, הִיא תֵּאָמֵר בְּשֶׁקֶט.

אִם יֵשׁ לִי שָׁרָשִׁים, הֵם מִתְאָרְכִים לְאַט.

יוֹם הַחֻלִּין הַזֶּה הוּא יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסֶד

וּבְחַסְדוֹ שׁוּרוֹת אֵלֶיךָ נִכְתָּבוֹת.

קַח אֶת יָדִי עַכְשָׁו, עֲשֵׂנִי מְפֻיֶּסֶת.

בְּיוֹם חֻלִּין כָּזֶה דְּרָכֵינוּ מִצְטַלְּבוֹת.

בפעם הקודמת שיצא לי לדרוש בבית הספר על פרשת "ויגש" עסקתי בדמותו של יהודה שנאומו פותח את הפרשה ומהווה את נקודת המפנה בסיפור המפגש המחודש בין יוסף לאחיו, סיפור התיקון. יהודה שחטא וחזר בתשובה וכך זכה שתצא ממנו מלכות דוד. דיברתי על כך שבאופן כללי גיבורי התורה הם גיבורים אנושיים, עם כוחות וחולשות.

אל מול דמותו של יהודה ניצבת דמותו של יוסף, וגם הוא, גיבור אנושי.

לפני שיצאנו לחופשת חנוכה שולי דיברה על חלומותיו של יוסף ובעיקר על המעשים של יוסף שהביאו עליו את שנאתם של אחיו. בפרשה שלנו האחים יגלו שהחלומות של אחיהם התגשמו ומתגשמים- הוא שליט מצרים והם משתחווים לו ותלויים בו. הגילוי הזה מגיע אחרי שיהודה בוחר לגשת: לדבר עם שליט מצרים בכנות, תוך סיכון עצמי, כי אולי הוא מתקרב מידי. השליט- יוסף אחיו, לא עומד בגילוי הלב הזה והוא פורץ בבכי ומתגלה בפניהם. הכנות מייצרת מפגש, הבכי מאפשר חיבור וקשה מאד לעמוד בפניו. פרק מ"ה בפרשתנו פותח בתגובתו של יוסף לנאומו של יהודה. בתגובה לגילוי הלב של יהודה יוסף בוכה. שמונה פעמים בתוך הרצף של פרשות מקץ-ויחי מתארת התורה שיוסף בוכה. זה המון, לכל הדעות, בוודאי בתורה שלרוב מקמצת בתיאורים רגשיים. האם נלמד מכאן שיוסף הוא בכיין? האם בכיו משקף חולשה?

אם נתבונן בדמותו של יוסף לפני הפרשה הזו נראה שהוא לא תמיד היה כזה. יוסף עבר התמודדויות מאד קשות בחייו ולא תמיד הוא בכה- לא כשזרקו אותו לבור בפעם הראשונה, לא כשזרקו אותו לבית האסורים ולא בכל ההתמודדויות הקשות שהיו לו עד עכשיו. עכשיו, במפגש המחודש עם אחיו, נפרץ איזה סכר. לעיתים בכי נתפס כסימן של חולשה, בוודאי כשמדובר על גברים: "הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם, הגברים בוכים בלילה, בכי נעלם" שרו בתחילת שנות ה90. יוסף בוכה בקול וקולו נשמע בכל מצרים, גם בבית פרעה. אולי זו עוד הוכחה ל"נשיות" של יוסף, אותו יוסף שהיה עסוק במראה החיצוני שלו כל כך הרבה, ואולי המציאות לא כזו דיכוטומית: יוסף הוא שליט מצרים, האדם השני הכי חזק בעולם של אותה התקופה, לא בדיוק דמות חלשה. מעניין לשים לב שיוסף בוכה רק מול דמויות מוכרות, לא מול צרות איומות, אלא בכי אחר, אל מול בני המשפחה שלו. כשיוסף מוריד את המסכה, היא יורדת לגמרי, נגמרו המשחקים, נגמרו ההסתרות, נגמר הצורך להיות בלתי שביר, נפתח כאן פתח לאיחוד. האיחוד הזה לא יבוא כל כך בקלות, אם בכלל: אחת הפעמים הבאות שבהן יבכה תהיה לאחר מות אביו, כשהוא חושש שהאחים ישובו להתנכל לו. במקום שלו כשליט מצרים הוא בטוח, במקום שלו כאחד בני ישראל, הוא בכלל לא בטוח, אבל הוא כן מאמין באפשרות לאיחוד.

מעניין לראות את הבחירה של חז"ל ביחזקאל ל"ז כהפטרה של השבת: הפטרה שעוסקת באיחוד של בית יוסף עם בית יהודה, בממלכה שנפרדה ועתידה לשוב ולהתאחד. אם הפרשה נפתחה בעימות שבין יהודה ליוסף ולא עד הסוף ברור, לאורך הפרשה, עד כמה יש איחוד אמיתי בין כלל האחים, שהרי, כאמור, אחרת יוסף לא היה צריך לדאוג שמה יפגעו בו אחרי מותו של אביו ובהמשך לא היה צריך להשביע אותם להעלות את עצמותיו, אז ההפטרה באה להבטיח לנו- יהיה איחוד!