פרשת וישב תשפ"ו

מתוך פִּיּוּט לַחֲנֻכָּה / מִלִּים: רַבִּי יוֹסֵף מָשָׁאשׁ

יוֹם הֵאִיר הַחֲשֵׁכָה

אֱלֹהֵי מַעֲרָכָה

 וּמִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

הוֹצִיא אֻמָּה נְסוּכָה..

כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה מִי כָמוֹךָ

בְּתוֹךְ עֵמֶק הַבָּכָא

בּוֹ הִיא תָּמִיד תְּמוּכָה

נָתַן יָוָן סְבוּכָה

בְּתוֹךְ רֶשֶׁת וּשְׂבָכָה

כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה מִי כָמוֹךָ

קהילה יקרה

פרשתנו, פרשת וישב, פותחת בפסוקים הבאים: "וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן: אֵ֣לֶּה תֹּֽלְד֣וֹת יַֽעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן-שְׁבַֽע-עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת-אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת-בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת-בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת-דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל-אֲבִיהֶֽם: וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

וכבר חשבנו שיעקב ישב שלם בארץ מגורי אביו ובהינף קולמוס אלוהי אנו מוטלים אל סיפורו הנפתל של יוסף. נער בן 17, אהוב על אביו באופן יוצא דופן, המוציא שם רע על אחיו ששונאים אותו עד בלי יכולת לדברו שלום. התורה לא בוחלת ולא חוסכת, היא ממשיכה ומתארת חלומותיו השגיוניים ובדידותו מכמירת הלב, עת יוצאים האחים לרעות יחדיו, משאירים אותו עם כותנת הפסים המיוחדת לו, ארוכת השרוולים. בן מלך, ידיו מכוסות בבד המפוספס, משחק בחלומות גדלות. והשנאה אליו, הולכת וגוברת, הולכת ומתעצמת ואנו מביטים בה מוטרדים, כמי שיודעים היטב לאן כל זה יילך. והנה, משלח יעקב את יוסף לראות בשלום אחיו, אולי הוא מדמיין פיוס בשדה: 'וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן: וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק וּבְטֶ֨רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַֽהֲמִיתֽוֹ: וַיֹּֽאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל-אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַֽחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא'.

ובתוך דקות לא רבות, אחר דין ודברים באשר למה שיבקשו לעשות עמו מתקבלת ההחלטה. להשליכו לבור.

'וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר-בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל-אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת-יוֹסֵף֙ אֶת-כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת-כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו:  וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם'. פסוק זה, האחרון, נדמה שלא ניתן לקוראו בלי למלמל את רש"י : והבור רק אין בו מים – ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים מה ת"ל אין בו מים. מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

רש"י נפנה לשים לב אל הכפילות בפסוק, הבור ריק, זה נכון, משמע, אין בו מים. ואם אין בו מים – משמע – נחשים ועקרבים יש בו ובאחת מושלך יוסף אל בור שחור, סיכוי להינצל אין ומעליו אחיו, יושבים לסעוד את לבם הערל. עד כאן, נניח לרגע, את פרשת השבוע ונדלג אל חנוכה.

הגמרא, במסכת שבת, עוסקת בענייני חנוכה ולומדת משמו של רב כהנא על מקום הנחת נר החנוכה: 'דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה-פסולה, כסוכה וכמבוי" ומיד אחר כך, שוב, משמו של רב כהנא, "והבור ריק אין בו מים": "ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב (בראשית לז) "והבור רק אין בו מים". ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו."

ונשאלת השאלה – מה מקומה של הדרשה אודות השלכת יוסף לבור בתוך הסוגייה על חנוכה? כיצד השתרבבה פנימה אל מסכת שבת ושאלת גובהם של הנרות. תשובות שונות ניתנו לשאלה זו, האחת המחברת בין שתי מימרות שמשמו של רב נתן בר מניומי, השנייה קושרת בין פרשת וישב, הנקראת תמיד לפני או בתוך חג החנוכה והשלישית שמבקשת להראות, כי כשם שאין עין אדם יכולה להביט גבוה כל כך אל נר שמושם 20 אמה למעלה, כך האחים – שעומק הבור לא היה ברור להם, לא יכלו לזהות שהבור ריק ונחשים יש בו 'שאין העין שולטת בו'.

אבקש להציע הסבר אחר ודרכו לשוב אל הסיפור המקראי, דרך המילה הקטנה והקשה שהוזכרה עת הגיע יוסף אל אחיו הרועים והם, הביטו בו 'מרחוק'. נדמה שריחוק זה לא ציין רק תיאור גאוגרפי, הנה הוא שם והם פה והמרחק ביניהם גדול. נדמה שיד נעלמה בכל סיפורי יוסף וכל נסיבותיו מוליכים את יוסף אל עמק דותן, אל מקום השלכתו אל בור. יד נעלמה, שכבר הבטיחה את גלות ישראל במצרים וניחמה בגאולתם אחר מאות שנים של עבדות וסבל. אנחנו, המתבוננים בפרשה רואים אותה מקרוב, מזהים את שנאת האחים, את טרגדיית המפגש ואת ההשלכה אל החושך הגדול, אלא שהקב"ה יודע אל נכון שזהו אותו רגע ממש של ראשית האור. מכאן ואילך יתגלגל יוסף ויטעה, ויתהה, יגדל ויתגדל, יישכח וייזכר. נוכחות אלוהים תלווה אותו מרגע זה ואילך וכל אשר יעשה, ברור יהיה שיש עמו שכינה. והאם לא כך מתארים את שארע לאבותינו ולנו בימי יוון?

יוֹם הֵאִיר הַחֲשֵׁכָה

אֱלֹהֵי מַעֲרָכָה

 וּמִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה

הוֹצִיא אֻמָּה נְסוּכָה..

יוון, אולי התרבות הדומה ביותר לישראל מבחינה פילוסופית, המעמיקה לחקור נפש האדם וקורות העולם, המזמינה לשיח תאולוגי ומכירה בגלגולי השפה והספרות הייתה בקרבתה ליהדות אולי המסוכנת ביותר. היא הקפידה שלא לשרוף את בית המקדש ולא הפכה את הקודש לגל אבנים חרב. אבל היא הנציחה את הטומאה בתוך מקום הקדושה העומד על תלו והיא רוקנה מהיסוד את המהות ובזה החשיכה את העולם, טמנה בור שאין בו מים, אין בו תורה. נחשים ועקרבים יש בו למכביר.

חשכה מעין זו כמעט והעלימה את ישראל, אלא שבתוך האין נמצאה אבוקה קטנה, שולית כמעט, כזו שהספיקה והתמלאה ולא הרפתה מלזרוח. ומרגשת דרשתו של 'הבני יששכר' (ר' צבי אלימלך שפירא) על המילה כסל"ו: כס ל"ו. […] אור המנורה אשר בחדש הזה היה מבחינת אור הגנוז שנגנז בתורה. […] ועל כן ניתקנו ל"ו נרות, כנגד ל"ו אור ונר ומאורות שנזכרו בתורה, הוא רמיזת אור הגנוז ששימש ל"ו שעות לאדם הראשון ואח"כ נגנז ונתכסה בתורה. ולדעתי על כן שם החדש (שהאיר בו הארה מן האור הגנוז ומכסה בתורה נקרא כסל"ו כ"ס ל"ו כיסו ל"ו אור ונר ומאורות נתגלה הארה בחדש הזה'.

את חשכת יוון אי אפשר היה לנער, אלא באור שנגנז מימי בריאת העולם. אותו האור שהתעטף בו הקב"ה כשלמה וגנז שעות אחר כך, כשחשש שיעשה בו שימוש לא מבוקר. אשר על כן, כשנעמוד בימים הבאים ונתנה, טרם הדלקת הנרות: הנרות הללו קודש הן ואין לנו רשות להשתמש בהן, נעלה את האור הגנוז, רק על מנת למגר את החושך ונכיר בכוחו של האור להאיר מסתרי הבור.

חג שמח ושבת שלום