פרשת חי שרה

כַּאֲשֶׁר מֵתָה שָׂרָה, הָאֵם הַקַּדְמוֹנִית שֶׁל אֻמָּתֵנוּ,

לֹא אָמַר אַבְרָהָם דָּבָר

בְּסֵפֶר בְּרֵאשִׁית, פֶּרֶק כ"ג, קָרָאתִי לֵאמֹר: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, 

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מוֹתוֹ, וַיְדַבֵּר וְכוּ'

בְּעִנְיַן מֶקַח וּמִמְכָּר דָּבָר, וְאַף לֹא מִלָּה אַחַת אַחֶרֶת.

גַּם שְׁתֵּי פְּעָמִים, בַּעֲנוֹת נַפְשׁוֹ הַגְּמוּרָה בַּשָּׁעָה הַהִיא תַּחַת הַשָּׁמַיִם הָאֵינְסוֹפִיִּים,

הִשְׁתַּחֲוָה לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ.

פנחס שדה/ (מתוך) מות שרה

קהילה יקרה

פרשתנו, פרשת חי שרה, פותחת במילים הבאות:

"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי שְנות חַיֵּי שָׂרָה׃ ןַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ׃ וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל־בְּנֵי־חֵת לֵאמֹר׃ גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי׃ וַיַּעֲנוּ בְנֵי־חֵת אֶת־ אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת־מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת־קִבְרוֹ לֹא־יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ׃

וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם־הָאָרֶץ לִבְנֵי־חֵת׃ וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת־מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ־לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן־צֹחַר׃ וְיִתֶּן־לִי אֶת־מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר־לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר׃ וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי־חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת־אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ לֵאמֹר׃ לֹא־אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי־עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ׃ וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ׃

 וַיְדַבֵּר אֶל־עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם־הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם־אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת־מֵתִי שָׁמָּה׃ וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ׃ אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל־כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה־הִוא וְאֶת־מֵתְךָ קְבֹר׃

 וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל־עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת־הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי־חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר׃ וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ וְכָל־הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל־גְּבֻלוֹ סָבִיב׃ לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי־חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר־עִירוֹ׃

וְאַחֲרֵי־כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת־שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל־מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל־פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃ וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת־קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי־חֵת׃

מהאהובים עלי במקרא הם אותם פסוקים חסרים באינפורמציה, אותם הרוח האנושית החופשייה צריכה להשלים בציור, בפרשנות ובדמיון ואלו המאריכים בדיבור, כל כך לא אופייני לתורה, איתם הנפש צריכה להעמיק ולשאול מדוע כך. היטיבה נחמה ליבוביץ' ז"ל לשאול על ראשית פרשתנו, המאריכה בצורה מפתיעה עניין רכישת מערת המכפלה אותה קונה אברהם מאת עפרון החתי, עם מות שרה:

"משא ומתן ארוך ומיגע",  היא כותבת, "מתואר בפרק זה. בקשות, הפצרות, עניינים פורמאליים של מיקח וממכר. חוקרי עתיקות לומדים מכאן פרשיות שבהווי המזרחי הקדום. פרקים בתולדות התרבות. אך האם לשם כך האריכה התורה בפרטי המכירה הזאת? והלא ראינוה מקצרת בכל מקום בפרטים ריאליסטיים, מוותרת על תיאורי סביבה, נוף, תלבושת, אפילו קלסתר פנים – אלא אם יש צורך בכל אלה. דרך חייו של אדם ונוהגו, שבתו וקימתו, מאכלו ומשכבו וכלי ביתו. שיחו ושיגו עם בני אדם – כמה ממעטת התורה בכל אלה, מה ראתה לרחבות אפית דווקא בפרק זה?"

ידועים ומפורסמים תשובות פרשננו הגדולים, כאלו של הרמב"ן ולעומתו של האבן עזרא הרואים בהרחבת הדברים רמז וסמל לשבחה של הארץ וזכות האבות שקנה לו אברהם בכנען (ראב"ע בעיקר) וכן הודעת חסדי ה' עם אברהם, שהיה היחידי שקראו לו בני המקום 'אדוני', מה שמעיד עוד בחייו על קיום ההבטחה והברית שהבטיח לו הקב"ה לשנים אחר כך. ואכן, יש ברכישת הקבר ציון, לא רק לקבורת שרה כי אם גם לתחילת השינוי במעמדו של אברהם ביחס לארץ ישראל. אחוזת הקבר שרוכש היא שתסמל את מעמד האבות החדש ותשנה את היות הנוודים, הגרים, לבעלי הבית.

הרב אלחנן סמט, בעיונו בפרשתנו, מראה שלושה שלבים בפסוקים: פנייתו של אברהם לבני חת, היענותם החיובית לבקשתו ותגובתו של אברהם לעפרון בנוכחות בני חת, הכוללת השתחוות לעם הארץ ושקילת 400 השקל לעפרון. בכל 16 הפסוקים נדמה שכמעט ואין הבדל מהותי בין שלבים אלו אלא שבין לבין משתבצים מילים ומעשים הנותנים תוקף וחיות גדולה למעשה הרכישה של אברהם. כך למשל, עולה ומתגלה כי בני חת אינם רק ניצבים לעפרון אלא שתפקידם לסמל את 'בעלי הבית' של הארץ בעוד אברהם מגדיר עצמו 'כגר ותושב' מהנחותים, הנוודים, חסרי כל בכנען.

בקשתו מבני חת, להיות 'עמכם' מעידה על רצונו להיות חוסה בצלם ואין לנו כוונות לבעלות ולשליטה, לכן הוא זקוק להסכמתם של בני חת ואילו עפרון עצמו, אינו יכול למכור את אדמתו ואת שדהו ללא הסכמתם משום שכל בני חת הם למעשה אדוני הארץ ובעלי עלות לאומית על קרקעות עירם. זאת ועוד, כך סמט, השורש נת"ן משמש לעיתם קרובות כתחליף לשורש מכ"ר. בפסוקים שלפנינו הוא מופיע 7 פעמים ולמרות שהמילה 'קנייה' וקניין' מופיעים בפסוקים, השורש מכ"ר איננו בנמצא.. דבר המעיד, כנראה על רכישה בעייתית מבחינה חוקית, כי איך נסביר את העובדה שלאחד מהנוודים נמכרת לירושה חלקת קבר על אדמת בעלות החיתים?

עניין טכני זה, כביכול, מבקש לבצוע את מעמד רכישת חלקת הקבר כרגע בו חושף עצמו אברהם בדלותו ובחולשתו. בעומדו לפני עפרון החיתי ואנשי המקום כולם הוא מבקש שלא לקבור את רעייתו עם קברי אחרים, כפי שמוצע לו על ידיהם בראשית המסחר והממכר, ולא כדרך הנוודים, שהיו קוברים את מתיהם בדרך. אלא שאברהם יודע, שאין הוא בן לארץ זו ולא יליד מאדמתה וזכויות בעלות שיאפשרו לו, כדרך התושבים, לקבור את שרה אשתו באחוזת קבר אינם פתוחים בפניו. כאן מתגלית ענותנותו של אברהם וכבר ער לה המדרש הגדול:

בא וראה ענותנותו של אברהם אבינו. שהבטיחו הקב”ה לתת לו ולזרעו את הארץ עד עולם ועכשיו לא מצא מקום קבורה אלא בדמים מרובים ולא הרהר אחר מידותיו של הקב”ה ולא קרא תגר ולא עוד אלא שלא דבר עם יושבי הארץ אלא בענווה שנאמר "גר ותושב אנוכי עמכם" – אמר לו הקב”ה: אתה השפלת עצמך, חייך שאני אשימך אדון ונשיא עליהם.

אברהם , בעומדו לפני החיתים, בוחר בגישה הכנועה, ואולי כאסטרטגיה מחושבת של משא ומתן, ייתכן גם כביטוי עמוק לאופיו המיוחד ולמצבו האישי החדש. באופן זה רואהו בעל המדרש: "ואברהם זקן … אמרו לו: אתמול היית שולט בכל העולם, דכתיב: ברוך אברם לאל עליון וגו' (בראשית י"ד, ט) ועכשיו אתה אומר: גר ותושב אנכי?! אמר להם: ומה אעשה שמתה אשתי". גישתו המצטנעת אפילו הכנועה של אברהם היא אמיתית. שרה איננה והוא מרגיש כעת גר וערירי, רחוק מכל הבטחה שהבטיח לו הקב"ה אי אז בברית בין הבתרים. ברוח זו הולך המדרש, הרואה בפסוקים מאריכים אלו את שורש הניסיון שנערך לאברהם, אחד מתוך עשר רבים וקשים שליוו את חייו:

אמר לפניו: ריבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו ['משוט בארץ'] ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם, שאמרת לו (י"ג, יז) 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' ואפילו כך, בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר אחר מידותיך".

אברהם, על פי מדרש זה, מוצא עצמו בסתירה להבטחה שהבטיחו ה' כי הארץ שלו ושל זרעו תהיה. אולם שתי עובדות מקלות על הקושי הנפשי שיש בעמידתו של אברהם מול בני חת: האחת – שבני חת מתייחסים אליו בכבוד מופלג ובאדיבות יתרה, והאחרת – שסוף סוף הוכתר המשא ומתן בהצלחה ואברהם השיג את אשר ביקש.

ובכל אלו תפסה את עיני פרשנותו המעניינת של סמט, אחר ששקל ומנה כל מילה ומילה באריכות עניין זה של קניית מערת המכפלה והגיע לבחון כינויי שרה בפסוקים אלו ותיאורה, כמי שמתה לפני אברהם. וכך הוא מסביר: בסיפורנו מופיעים שמה של שרה וכינויה 'מֵתוֹ של אברהם' פעמים רבות לאורך הסיפור, יותר מכל דמות אחרת בו:

ויהיו חיי שרה…

שני חיי שרה.

ותמת שרה…

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכֹּתה.

ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר..

… ואקברה מתי מלפני…

במבחר קברינו קבר את מתך.. וכן הלאה

"השם שרה מופיע ארבע פעמים בראש הרשימה ופעם אחת בסופה, ואילו בשמונה ההופעות שבתווך מופיע הכינוי 'מתו של אברהם'. מהותה של ההבחנה בולטת לעין: שרה מכונה 'מתו של אברהם' דווקא במהלך המשא ומתן עם בני חת – הן בלשון הכתוב .. הן בפיו של אברהם והן בפיהם של בני חת. נראה שהסיבה לכך היא שבני חת אינם מכירים את שרה בשמה. לדידם היא 'מתו של אברהם' – המכובד מאוד בעיניהם. אולם ביחס לאברהם עצמו, כשאינו מוצב אל מול בני חת, שרה קרויה בשמה הן בחייה, הן במותה והן בבואו לספוד לה ולבכותה. אף לאחר שהסתיים המשא ומתן, ואברהם קובר את שרה אשתו, היא שבה ונקראת 'שרה אשתו'. הקשר בין שתי הרשימות הללו של שתי המילים המנחות ניכר .. צירופן של שתי המילים הללו הוא שמגדיר את נושא הסיפור ואת מגמתו – מציאת 'אחוזת קבר' 'לקבור' בה את 'שרה', 'מתו של אברהם'. וכאן ישאל הקורא: וכי לשם כך יש צורך בניתוח המילים המנחות שבסיפור? הרי זהו תוכנו הגלוי של הסיפור! אכן כך הדבר. אולם הפרשנים ניסו לגלות בסיפור מטרות שהן מעבר לתוכנו הגלוי.. המילים המנחות של הסיפור מלמדות שמטרתו מונחת בתוכנו הגלוי, ואין צורך להרחיק להשערות שאין להן ביסוס בסיפור עצמו". עד כאן לשונו של סמט. נמצאנו למדים, שתכלית הסיפור בהבעת אהבתו של אברהם לשרה אשתו. ויפים ומרגשים דבריו של הרש"ר הירש על המילים 'אל מערת המכפלה':

..'נראה שהמקום היה עשוי מערות כפולות, סדורות זו על גבי זו, שאין כמותם יפים לקבורת הזוגות, הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.. שהיהודי הראשון קנה לעצמו ולאחר מכן גם לבניו, לנכדיו ולנשותיהם – אלה היוו את הרכוש הראשון, שהמשפחה היהודית רכשה בארצה. ערך קשרי המשפחה. הקושרים את האשה ללב בעלה, ואת ההורים ללב בניהם. ערך זה היה מעתה קשור קשר בל ינתק עם אדמת ישראל…אולי על שם זה נקרא אחר כך שם המקום חברון. "חברון"- משורש "חבר"- מורה עלל הרעות וקרבת הלבבות, המקשרת בין האיש והאשה בישראל העושים את דרכם כאחד..".

שבת שלום