פרשת וישלח תשפ"ו

בָּעֶרֶב יָצָא מִן הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר שָׁב

צוֹלֵעַ עַל יָרֵךְ.

ואִישׁ לֹא הָיָה עִמָּדוֹ

כָּל אוֹתוֹ לָיְלָה אָרֹךְ וְאָפֵל.

בַּבֹּקֶר חַיָּב הָיָה לְקַבֵּל פְּנֵי אָחִיו,

שָׂרָהּ שֶׁל שֵׂעִיר, הַדָּגוּל, עִם אַרְבַּע-מֵאוֹת אֲנָשָׁיו,

חֲמוּשִׁים כֻּלָּם בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית;

גְּבָרִים קְשׁוּחִים מִיַּרְכְּתֵי מִדְבַּר-הַסְּלָעִים

הַנִּשְׁמָעִים לִפְקֻדַּת-אֲדוֹנָם לְכָל

פְּקֻדַּת-אֲדוֹנָם.

כַּמְסֻפָּר נֶאֱבָק בַּלַּיְלָה הָאָרֹךְ, הָאָפֵל,

עִם מַלְאָךְ-הָאֱלֹהִים.

וְיֵשׁ אוֹמְרִים:

עִם חֶרְדוֹתָיו נֶאֱבָק.

וְכַאֲשֶׁר זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ,

צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ נִצַּב בְּרֹאשׁ חֲבוּרַת

נְשׁוֹתָיו וְטַפּוֹ, לְקַבֵּל פָנַי אָחִיו:

שְׂפָתָיו קְמוּצוֹת,

עֵינָיו עֲיֵפוֹת וְקֶמֶט חָדָשׁ, אֲנָכִי,

מַעֲמִיק בְּמִצְחוֹ.

פנואל/ אברהם הוס

קהילה יקרה

פרשתנו, פרשת וישלח גוללת מאבקי נפש יעקב לקראת מפגשו עם אחיו עשיו, מאבקו במלאך הפלאי, מאבקו בכעסו שלו על נקמת בניו בבני שכם אחר מעשה דינה ומאבקו בייאושו ובכאביו על מות אשתו אהובתו רחל. פסוק רודף פסוק, חיים ומוות מתרקמים יחדיו והקורא מביט ונצבט לבו על אב האומה שבפגישתו עם פרעה יספר על עצמו ש"מעט ורעים היו ימי שני חיי".

ובתוך כל אלו רגע אחד המנער את הקורא מ'שדות הקרב' של יעקב, עת הוא נערך לקום וללכת לבית -אל (ל"ה, ב):

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם . פסוק זה, מיד אחר שהכו בני יעקב את בני שכם מתייחס וודאי לעובדה ששמעון ולוי באו בחרבם על העיר, הרגו כל זכר ובזזו את העיר. ויפה מעיר על כך הרש"ר הירש: "המאורע הקודם גילה את הסכנות הצפויות למשפחת יעקב בחברתם הקרובה של יושבי הארץ. אף הוא לא עשה כהוגן כאשר התיישב בסביבתם הקרובה: היה עליו לפנות תחילה אל המקום בו הניח בשעתו את אבן פינת עתידו, בו נדר את נדר חייו בצאתו מבית אביו. אחר היה עליו לבקש את הסביבה שכבר אבותיו ואבות אבותיו מצאוה מתאימה להתפתחות שקטה של משפחת אברהם … עתה נצטווה להשלים את אשר החסיר". רוצה לומר, במחנהו של יעקב נמצאים אלוהי נכר שנבזזו ממחנה שכם ולקראת תיקון וחזרה אל המקום בו ראה יעקב מלאכים והבין כי זהו בית האלוהים הוא מבקש לעקור כל סממן של השפעה זרה, להיטהר ולהחליף שמלות, ולא בכדי דומה הפסוק שכאן לפסוקי היטהרות מחנה ישראל ערב מתן תורה בהר סיני.

אלא שמילה קטנה צדה את עיני והיא בהמשך לדרישתו של יעקב מאנשי ביתו, אחר שהביאו לפניו את אלוהי הנכר שהיו ברשותם והיא המילה כל: "וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם. ומובא במדרש שכל טוב:

ויתנו (ליעקב) [אל יעקב] את כל אלהי הנכר אשר בידם. של עבדים שהסתירו מבית שכם, וגם התרפים שביד רחל.

חנן שלזינגר (עלי היו כולנה/ שדה חמד תשנ"ט) מצייר בלבו כיצד היה רגע זה: "ואם כך הוא הדבר, או אז הפסוקים מגלים-מסתירים מעמד קורע לב. מה עבר על אבינו יעקב באותו רגע שהגיע תורה של רחל, וניגשה אליו ומסרה לו את התרפים?….לרגע קט לבו חדל מלפעום. חשכו עיניו, עולמו חרב עליו. באותו רגע הוא ידע שלבן צדק. אכן אלהי לבן נגנבו ונמצאו בבית יעקב. אבל יתירה מזאת וחשוב מכל – ידע יעקב "כי רחל גנבתם". באותו רגע נזכר יעקב בשבועתו החפוזה – איך הוא מצטער עליה, אך לדאבונו כבר מאוחר מדי – "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה". עכשיו יודע יעקב מה שכבר ידע הקורא מזמן – שרחל גנבה את התרפים אשר לאביה, וחושש אותו חשש וחרד אותה חרדה שחלחלו בקורא זה זמן רב"..

יעקב, שבעומדו מול לבן, מבטיח ונודר לו :הכר לך מה עמדי", כאומר 'אין לי כלום מאלוהי הנכר שלך לבן', מכיר כעת כי כל אותו הזמן היו התרפים באוהלה של רחל וברגע אחד מכיר הוא עצמו שימיה ספורים בשל נדרו החפוז, הסוער. וראו, מיד אחר כך תמות דבורה מנייקת רבקה ופסוקים אחר כך תאסף גם רחל, משאירה אחריה תינוק מצווח וילד קטן המום.

נמצאנו למדים, שרגע בקשתו של יעקב להיטהר, לשנות, לשוב אל מקום מחייו שנפתח לו בו צוהר לנחמה ולשלווה הוא גם הרגע בו נסתמה באחת תמימותו ותקוותו. כמה יכול היה להישבר. כמה היה יכול לזנוח דבקותו באלוהיו שהבטיח 'ושמרתיך בכל אשר תלך.. כי לא אעזבך'. ברם, נדמה שיעקב מסוגל למאבקים, יכול למלאכים השונים העולים ויורדים בו. הרב תמיר גרנות מתארו כאדם מכליל: "כוחו של יעקב אבינו הוא כח ההתכללות, השאיפה לשלמות כל המידות והיכולת של כל מידה וכל ערך לצמצם את עצמה לקראת חברתה כדי לבנות אישיות שלמה, מרובת גוונים והרמונית. רק יעקב אבינו הצליח לכלול באישיותו ובחייו ניגודים שונים, מלאכים שונים, טובים ורעים, ולכן רק הוא בונה את ישראל. ( בתוך בינת הלב, עמ' 93). יעקב, שפרשתנו מעניקה לו את השם ישראל, מחזיק בחייו הפכים וסתירות, שקרים ואמת. הוא נותר לבדו בחשכת ליל אך מגיע אל השחר כשידו על העליונה. הרש"ר הירש מנציח רגע זה במילים המהדהדות עד אלינו, כשהוא מבאר את המילים 'ויזרח לו השמש': לפני עשרים שנה, אומרים חז"ל, בצאתו לדרכו שקעה לו השמש בגבול ארץ מולדתו. כל אותו הזמן נמשך הלילה, אך עתה, עם שובו חזרה: ויזרח לו השמש – הוא לא הוכה, אף לא נשבר. אך היה צולע"

וְיֵשׁ אוֹמְרִים:

עִם חֶרְדוֹתָיו נֶאֱבָק.

וְכַאֲשֶׁר זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ,

צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ נִצַּב בְּרֹאשׁ חֲבוּרַת

נְשׁוֹתָיו וְטַפּוֹ, לְקַבֵּל פָנַי אָחִיו:

שְׂפָתָיו קְמוּצוֹת,

עֵינָיו עֲיֵפוֹת וְקֶמֶט חָדָשׁ, אֲנָכִי,

מַעֲמִיק בְּמִצְחוֹ.

ודור יקום וחי, גם עם מעמיק במצחו קמט אנכי ועיניו עייפות.

שבת שלום