אגרת ויקהל

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי

כְּדֵי נְקֻדָּה

אַלְמוֹנִית –

שֶׁלּא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי

מַלְכֻיוֹת.

אברהם חלפי

קהילה יקרה

פרשתנו, פרשת ויקהל, ממשיכה להורות ענייני בניית המשכן. 13 פרקים, ארבע פרשות וחצי של מלאכת מחשבת, מונחת על ידי גאון הרוח בצלאל בן אורי, ממשיכות וטוות עצמן לכדי בניית מקום מושבו של הקב"ה. ובתום ימי הבנייה לא מתעכבת התורה על יופיו של המשכן, גם לא מאפשרת הצצה, נהפוך הוא, אחר עשרות תיאורי קשירה וחבלים, קרסים ובדים, מסתיים פרק בניית המשכן במילים המופלאות: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לד-לה).

הרב זקס מרגיש, כי "זה היה ייעודו של המפעל הגדול הזה: להוריד את ה', כביכול, מהשמיים לארץ, או לפחות מראש ההר אל רגליו; ממעמד של אל רחוק בעל עוצמה מעוררת יראה – לכדי שכינה השורה בתוכנו. ה' הוא לנו מעתה גם מעין שכן קרוב, כביכול, בתוך המחנה, בקרב העם".

עניין זה, של הכנסת האלוהי אל מחנה בני האדם, הוא ללא ספק רב משמעות ובכל זאת שואל עליה הרב זקס, מדוע נדרשו כל כך הרבה פרקים לתאר בניית המשכן, שהוא, בסופו של דבר רק מבנה כמעט ארעי לשנות נדודי המדבר, אפילו קדושת המקדש אין לו?

ייתכן ואפשר למצוא תשובה בדבריו של הרמב"ן, כשהוא שואל, בהקדמתו לספר שמות, מדוע מסתיים הספר בפרשיות המשכן ולא ביציאה ממצרים והרי, לכאורה, פרשיות המשכן היו צריכות להופיע בתחילת ספר ויקרא כהקדמה לקורבנות?!

וכך הוא כותב:

"והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו – וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם….ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד"

הרב זקס, כשהוא מבקש להשיב על שאלתו שפתח בה מציע כיוון נוסף, ומטייל עמנו לפסוקי בראשית. בהשוואה שהוא מותח בין בראשית א'-ב' לפסוקים בפרקים ל"ט- מ' שבספר שמות מראה הרב זקס, כי דמיון רב יש בניהם והוא איננו יכול להיות מקרי. כך למשל, בבריאת העולם: 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד ולעומתו בשמות: 'וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ; כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ'. ושוב, בבראשית: 'וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם' וכנגדם בשמות: 'וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד'. וכן חוזרות בשניהם המילים 'ויברך', ויקדש' והדמיון רב.

ניכר, כך הרב זקס, שהתורה מבקשת לחבר את בניין המשכן עם בריאת העולם ובשפתו העשירה הוא כותב: ספר בראשית מתחיל באלוהים היוצר את העולם כבית לבני האדם. ספר שמות מסתיים בבני אדם, בני ישראל, היוצרים את המשכן כבית לאלוהים. אלא שרעיון זה לא מסתיים כאן והרב זקס ממשיך ומפתח אותו בהתייחסותו לתורת הצמצום מבית מדרשו של האר"י. האחרון סבר, כי אין הקב"ה יכול להתקיים בעולם אלא על ידי צמצומו, זאת על מנת שיוכל לאפשר לבני האדם לחלוק עמו את עולמו. לו היה ממלא את העולם, לא היה אתר פנוי ממנו וממילא לא היה לאדם מקום להתגדר בו. וכשהצטמצם נוצר חלל, נברא מקום עבורו של האדם, הוא החלל, הוא החול. בסמיכות למושג זה מושג הקודש. כהיפוך לחול – הקודש – או אז מפנה האדם את מקומו ומצטמצם בפני כבודו של הקב"ה. כשבני האדם מכופפים את יצרם ואת רצונותיהם בפני ה' הם מקיימים בעולם את מושג הקדושה. "החול", כך הרב זקס, "הוא החלל שאלוהים יצר למען האדם. הקודש הוא המקום שהאדם יוצר למען האלוהים. ושני החללים הללו נוצרים באותה דרך: במעשה של צמצום עצמי… פרשיית המשכן הארוכה, התופסת את השליש האחרון בספר שמות, איננה אם כן רק סיפור על בנייה של מבנה מסוים, מקדש נייד שבני ישראל נשאו איתם בנדודיהם. זהו סיפורו של היבט יסודי עד מאוד בחיים הדתיים, הלא הוא היחס בין קודש לחול. בין החלל שאלוהים מפנה לנו לבין החלל שאנו מפנים לו.

וכך, לאורך שישה ימים בשבוע, ימי החול, ה' מפנה לנו חלל כדי שניצור. ביום השביעי, בשבת קודש, אנחנו מפנים חלל לה', בהכריזנו שאנחנו יצוריו. ומה שנכון באשר לזמן, נכון גם במרחב. ישנם מרחבים של חול, שבהם אנחנו מקדמים את מטרותינו שלנו. וישנם מקומות קדושים שבהם אנחנו פותחים את עצמנו, את כולנו, ללא סייג, למטרותיו של אלוהים".

מכאן לומד הרב זקס רעיון גדול, משנה חיים, ההישג הנעלה ביותר איננו דווקא בביטוי העצמי אלא דווקא בהגבלה העצמית. בכדי לחיות יחדיו נדרשת התנועה העדינה והמיוחדת, לעתים אני, לעתים אתה, מפנים מקום למקום.