אגרת פרשת אחרי מות

בתמונה: אלישבע, אשת אהרון / מתוך פרויקט הצילום 'נשים בתנ"ך' של דקלה לאור.

“….

בַּת עַמִּינָדָב אֱלִישֶׁבַע כְּבוּדָּה

אֶת בַּעְלָהּ רָאֲתָה עוֹבֵד עֲבוֹדָה

נַחְשׁוֹן אָחִיהָ, נְשִׂיא שֵׁבֶט יְהוּדָה

וּסְגָנֵי כְּהוּנָה מִמֵּעֶיהָ יַלְדָּה

מֹשֶׁה מֶלֶךְ וּבֶן בְּנָהּ מָשׁוּחַ הוּא

נָשִׂים יְקָרוֹת לָהּ וְלָהֶם בְּכֶינָה

יְכוֹלָה הָיְתָה לָבוֹא בְּטַעֲנָה

אֲהָהּ, ה', אֵיךְ מַזָּלִי נִשְׁתַּנָּה

כָּל הָעָם שְׂמֵחִים וַאֲנִי אוֹנֵנָה

לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה מִי הוּא זֶה אֵיזֶה הוּא

אֵשֶׁת חֵיל פִּיהָ בְּחָכְמָה פָּתְחָה

וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִשְׁפֹּךְ שִׂיחָה

וּדְבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה לֹא הֵטִיחָה

לֹא נִצְרְכָה אֶלָּה קִבְּלָה בְּשִׂמְחָה

הַטּוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה הוּא.

אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל אַהֲרֹן רַב חוֹבֵל

אֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָּם שָׁתַק קִבֵּל

גְּזַר דִּין, אֵל מַעֲשֶׂה יָדָיו חִבֵּל

שָׂמַח וְגַם הֵסִיר מִלִּבּוֹ אֵבֶל

וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר נָפְלוּ חֲלָלִים שָׁם הוּא

הוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ וְאַל תִּשְׂמָחוּ

בְּיוֹם טוֹבָה תִּהְיוּ רָעָה תַּשְׁגִּיחוּ

מִלְּבַבְכֶם אוֹתָהּ אַל נָא תַּשִּׂיחוּ

מֵחֲסִידֵי עֶלְיוֹן מוּסָר תִּקָּחוּ

לְעוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ קַל וָחֹמֶר הוּא.

רָאוּ מִקְרֶה רַע זֶה, עֲדַת יְשׁוּרוּן

אֵירַע בַּיּוֹם הַהוּא לִבְנֵי אַהֲרֹן

כָּבֵד מְאֹד קָשֶׁה מִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן

בְּהִקְרִיבָם לִפְנֵי ה’ דּוֹרוֹן

אָמַרְתִּי אַךְ הֶבֶל וְחֹלִי רָע הוּא”

פיוט זה (בקרב עדות המזרח והספרדים) נאמר קודם תקיעת השופר בראש השנה, תוך שיש קשר בין סיפור מות בני אהרון לסיפור העקדה.

ברשותכן, שתי הערות, אחת מהפרשה והשנייה מההפטרה:

לא צריך להיות רגישה במיוחד כדי שהביטוי "אחרי מות", שמה של הפרשה, יעשה לנו קווץ' בבטן, ולא צריך לדעת הרבה תנ"ך בשביל לזכור שהמוות הזה מהביטוי "אחרי מות" הוא לא סתם מוות, אלא המוות הקשה בעולם, זה שבו ילדים מתים על הוריהם. במקרה הנוכחי אנחנו גם זוכרות את תגובתו של אהרון, ההורה השכול. ומה עם האם השכולה? השאלה הזו העסיקה את חז"ל שדורשים מדרש אחד המופיע בכמה וכמה מקורות: מדרש תנחומא, ויקרא רבה, מדרש משלי, קהלת רבה ומדרש שיר השירים (שנקרא בשבת האחרונה בכל בתי הכנסת: אצל הספרדים כמו בכל ערב שבת ואצל האשכנזים לכבוד שבת חול המועד פסח). מדרש שיר השירים אומר על אלישבע "נֶהְפְּכָה שִׂמְחָתָהּ לְאֵבֶל'. מה היתה שמחתה? שביום חנוכת המשכן ראתה חמישה כתרים במשפחה. משה רבינו, גיסה, נשא את כתר המלוכה. נחשון בן עמינדב, אחיה, נשא את כתר נשיא שבט יהודה. בעלה נהיה הכהן הגדול. שני בניה נהיו סגניו. ופנחס, נכדה, נמשח למלחמה. חמישה כתרים ביום אחד. ואז הם נהרגו. המדרש מרחיב את המבט שלנו, ממלא את החורים בסיפור המקראי, נותן מקום לעוד דמויות וזוויות.

השבת ברוב בתי הכנסת יקראו הפטרה שכמעט לא קוראים: הפטרת "התשפוט התשפוט" לפרשת "אחרי מות" לקוחה מפרק כ"ב בספר יחזקאל ונראה שמסורת קריאת ההפטרות שהתפתחה עשתה מה שאפשר כדי לא לקרוא אותה: כשפרשות אחרי מות-קדושים מחוברות- קוראים את הפטרת קדושים, ואם הן נפרדות אבל אחת מהן היא הפטרת ראש חודש או ערב ראש חודש אייר, אז בשבת שנייה, לא משנה איזו פרשת נקראת, יקראו את הפטרת קדושים. מקורות נוספים מספרים שעדות שונות בירושלים נהגו לא לקרוא את ההפטרה הזו בכלל, אף פעם, וזה מעורר תמיהה. נראה שהטעם למסורות הללו הוא שזו הפטרה המדברת בגנותה של ירושלים: יחזקאל נואם נאום תוכחה המדבר בגנותה של ירושלים ערב חורבן הבית הראשון. יחזקאל מכנה אותה "עיר הדמים" ומפרט את החטאים שנעשים בה על ידי תושבי העיר, פשוטי עם ומנהיגים כאחד. הנביא מבהיר שכבר אין לעיר תקנה וביקשו הדורות שלאחר החורבן, ובעיקר תושבי ירושלים, מעטים ככל שהיו, להימנע מלדבר בגנותה של העיר.

בשולי הדברים- למה זו ההפטרה של השבת? מבחינת צמידות הנושאים- הנושא האחרון בפרשה שלנו הוא איסורי העריות וחלק מהתיאור של יחזקאל את החטאים שנעשים בעיר מתייחס לעבירות החמורות בתחום העריות שעברו בה.

תורתנו, שבכתב ובע"פ, היא תורת אמת, אבל היא גם מחנכת אותנו לזהירות מאד גדולה בדיבורנו. בהקשר שלנו: התיאור הזה של ירושלים, עיר הדמים, נמצא בתנ"ך: ירושלים הפכה לעיר חטאים, ויחזקאל מוכיח את תושביה ונבואתו נכנסת לתנ"ך, ללא הסתרת המציאות הזו שהתקיימה, מזוויעה ככל שתהיה. אבל אז באים הדורות שלאחר החורבן, לא מוחקים את הפרק הזה מהתנ"ך, חלילה, ואפילו משמרים אותו כהפטרה, אבל כן בוחרים לצמצם את הזמנים שבהם ההפטרה הזו תיקרא בציבור.

ימי ספירת העומר שבהם אנו נעים מחג החירות למנהגי אבלות, מימי זיכרון לאומיים ליום העצמאות, בין שמחה לאבל, בין הודיה לציפייה, נחזיק את הסיפור הגדול שלנו, יחד עם הקשבה לסיפורים האישיים כסיפורה הנוגע ללב של אלישבע, אמם של נדב ואביהו ונהיה זהירים מאד בדיבורנו, מתרחקים מחטאי "עיר הדמים" והלוואי נזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות.