אגרת פרשת משפטים תשפ"ד
התמונה: שולחן הסדר מתוך הגדת סרייבו (המאה ה14)
שימו לב לנערה כהת העור היושבת בפינה השמאלית הקדמית- מי היא?
סילחו לי מראש על אורכם של דברי התורה, אבל הרב יונתן זקס כתב כ"כ יפה שלא יכולתי שלא להביא את דבריו כמעט במלואם.
הרב זקס כותב שבפרשתנו מתחולל מעבר מתעתע; עד עכשיו הוליכה אותנו בספר שמות דרמה סיפורית סוחפת: עבדות בני ישראל, התעוררות התקווה לחירות, עשר המכות, סרבנותו של פרעה, הבריחה למדבר, קריעת ים סוף, המסע להר סיני והברית הגדולה עם א־לוהים. והנה לפתע אנו מוצאים את עצמנו קוראים בסוגה ספרותית אחרת לגמרי: קובץ חוקים המכסה מגוון מבלבל של נושאים, מדיני נזיקין, דרך דיני שמירה על רכוש, עבור לסדרי דין וכלה בשבתות ובמועדים. למה כאן? למה לא להמשיך בסיפור העלילה המוביל אל הדרמה הגדולה הבאה, חטא העגל? למה לעצור את הזרימה? ככה, מיד אחרי מעמד הר סיני המרומם והנשגב, התורה מפרטת לנו את המשפטים. ומה הם משפטים? אין כאן אמירות רוחניות גדולות, וגם לא הכוונות כיצד לקיים חברת מופת. יש כאן הוראות איך לנהוג בגנבים, כאילו זה מובן מאליו שהם קיימים. יש כאן הנחיות מה לעשות עם החמור של השונא שלך, ואין בתורה שאלה – איך זה שיש שונא בכלל? יש כאן הוראות איך לנהוג בעבד ואמה, למרות שברור שהתורה מתנגדת לעבדות. יש בפרשה הוראות ביחס לעניים, ללא שום ציפייה לעולם בלי עניים. יש מציאות של מכשפות, רשעים, גרים, אלמנות ויתומים. פרשת משפטים, מעבר לכל דמיון, מציעה לנו התמודדות עם המציאות הכי מורכבת, הכי לא פשוטה שאפשר לדמיין. בפרשה הבאה נתחיל לבנות משכן. המשכן הוא מקום אידיאלי, של מפגש בין רוח לחומר. אבל לפני כן, מובהר לנו שהתורה לא נועדה למלאכים ולא למציאות של אידיאל. ואם למישהו היה ספק, אז הפרשה נפתחת במילים: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" עם ו' החיבור כדי להזכיר לנו שהמשפטים האלה, הם החיבור למעמד הר סיני.
הרב זקס ממשיך ושואל- מה בין זה לבין מנהיגות? ומשיב שלמנהיגים טובים – יש יכולת לחבר בין חזון גדול לפרטים קטנים. בלי החזון, הפרטים מייגעים. ועם זה, כשמגיעים אל הפרטים, המנהיגים הטובים הם קפדנים ואפילו פרפקציוניסטים. תשומת הלב לפרטים היא המבדילה בין האמנים, המשוררים, המלחינים, הבמאים, המדינאים והמנהלים הדגולים – לבין אלה הבינוניים. בגאונותה ידעה התורה ליישם עיקרון מנהיגותי זה בחברה בשלמותה. בני ישראל חוו סדרת אירועים מְשַׁנַּת תודעה. משה ידע ששרשרת אירועים כזו לא הייתה מעולם. הוא גם ידע, מפי א־לוהים, שהיא הייתה מכוונת מראש ועד סוף, ודבר בה לא היה מקרי. בני ישראל היו עבדים כדי שיידעו להוקיר את החירות. הם סבלו כדי שיכירו את הרגשתו של מי שנמצא בצד הלא נכון של יחסי הכוח העריצים. בסיני נתן ה' לבני ישראל על ידי משה כתב שליחות – להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (י"ט, ו'), תחת ריבונות האל לבדו. הוטל עליהם לכונן חברה על בסיס עקרונות הצדק, כבוד האדם וקדושת החיים. אבל מאורעות היסטוריים, אידאלים מופשטים ואפילו ציוויים כוללניים, כגון אלה שבעשרת הדיברות, בכל אלה אין כדי לקיים חברה בטווח הארוך. כאן מקומו של המיזם המרשים של התורה: לתרגם את החוויה ההיסטורית לחקיקה פרטנית, כדי שבני ישראל יחיו יום־יום את אשר למדו על בשרם, וישזרו אותו במרקם חייהם החברתיים. בפרשת משפטים החזון מיתרגם לפרטים והעלילה נעשית לחוק. כך מצווה התורה, למשל, בפתח פרשתנו, "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (כ"א, ב'). חוק זה ממיר באחת את העבדות ממעמד מוּלד למצב זמני: מ׳מי אתה׳ ל׳מה אתה עושה לעת עתה׳. העבדות, הזיכרון המריר מימי מצרים, אינה יכולה להיבטל בן לילה. בארצות הברית היא לא בוטלה עד שנות השישים של המאה התשע־עשרה, ואפילו אז נדרשה לשם כך מלחמת אזרחים איומה. אבל הדין הפותח את פרשת משפטים הוא הצעד הראשון במסע הארוך הזה. כך גם באשר לדין "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם" (כ"א, כ'). עבד ואמה אינם רכוש גרידא. לו ולה יש זכות לחיות. וכך גם מצוות השבת, המכריזה "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (כ"ג, י"ב). בכל שבוע מוקצה יום אחד שבו העבדים נושמים את אוויר החירות. שלושת הדינים הללו ואחרים פרצו את הדרך אל עבר ביטול העבדות – גם אם דרך זו ארכה שלושת אלפים שנה. חוויית הגֵרות, היות מיעוט מדוכא בארץ נוכרייה, נזכרת בפרשה פעמיים: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כ"ב, כ"א); "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כ"ג, ט'). וישנם בפרשה חוקים המעלים היבטים אחרים של זיכרון החיים במצרים, כגון "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ " (כ"ב, כ"א-כ"ב). מהדהד כאן תיאור המופיע בתחילת ספר שמות, "וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב) "ב', כ"ג-כ"ד).
׳נוֹמוֹס ונרטיב׳ הוא שם חיבורו רב ההשפעה של רוברט קאבֶר, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת ייל, שפורסם בשנות השמונים. לטענתו, בתשתית החוקים של כל חברה נתונה ישנו נומוס, כלומר חזון בדבר סדר חברתי אידאלי שהחוק נועד לממשו. מאחורי כל נומוס, ממשיך קאבר וטוען, ישנו נרטיב, כלומר סיפור שממנו אפשר ללמוד מדוע מעצביה וחוזיה של החברה או הקבוצה הגיעו לאותו חזון מסוים. הדוגמאות שקאבר מביא לקוחות בעיקרן מהתורה. למען האמת, יותר משהניתוח שלו מתאר את מהותו הכללית של ה׳חוק׳ כחוק, הוא מתאר את התופעה הייחודית המוכרת לנו בשם ׳התורה׳. המילה תורה אינה ניתנת לתרגום לשפות לעז, מפני שיש לה כמה מובנים שונים, המתקבצים יחדיו רק בספר הקרוי בשם זה. תורה פירושה חוק. אבל פירושה גם הוראה, הדרכה, הנחיה, או באופן כללי יותר הכוונה. זהו כאמור גם שמם הגנרי של חמשת החומשים מבראשית עד דברים, המשלבים נרטיב וחוק גם יחד. בדרך כלל חוק וסיפור הם שתי סוגות ספרותיות נבדלות והחפיפה ביניהן מועטה ביותר. ברוב ספרי החוקים אין סיפורים, וברוב יצירות הסיפורת אין חוקים. בנוסף על כך, כפי שקאבר עצמו מציין, גם אם לאנשים במדינה, כגון: בריטניה או ארצות הברית של היום ידועה ההיסטוריה שמאחורי חוק מסוים, אין שום טקסט קָנוני הכורך יחדיו את החוק ואת סיפור קורותיו. זאת ועוד, ברוב החברות יש דרכים רבות ושונות לספר את הסיפור. ולבסוף, רוב החוקים נחקקים בלי הכרזה על הסיבות לחקיקתם, על המטרה שהם מנסים להשיג, ועל החוויה ההיסטורית שהובילה ליצירתם. התורה היא שילוב ייחודי של נומוס ונרטיב, של היסטוריה וחוק, של חוויותיה המעצבות של אומה עם הדרך שבה שואפת אומה זו לחיות את חייה הציבוריים כך שלא תשכח את הלקחים שלמדה על בשרה. התורה מצרפת יחדיו חזון ופרטים טוב יותר מכל ספר אחר. כך אנחנו צריכים להנהיג, אם רצוננו שאנשים ילכו אחרינו ויוציאו מעצמם את המיטב. חייב להיות חזון שייתן לנו השראה ושיאמר לנו מדוע עלינו לעשות את מה שמבקשים מאתנו לעשות. חייב להיות נרטיב: קרה כך וכך, אנחנו כאלה וכאלה, וזו הסיבה שהחזון כה חשוב לנו. ואז מוכרחים להיות חוק, קוד ותשומת לב קפדנית לפרטים – המאפשרים לנו לתרגם את החזון למציאות ולהפוך את כאבי העבר לברכות העתיד. שילוב יוצא דופן זה, שכמעט אינו קיים בשום קובץ חוקים אחר, הוא הנותן לתורה את כוחה העל־זמני. זהו מודל לכל מי שמבקש להוביל אנשים בנתיב העולה אל הגדוּלה.
