אגרת פרשת יתרו

כולם כבר הלכו אל ההר ומחכים

שֵׁם מפורש/ חוה פנחס כהן

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים

מְחַכִּים לִרְאוֹת בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים

שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים גַּם הַגְּמַלִּים

בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה

גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,

וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשֹא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר

נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי

לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים

לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי

וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחְָלָב לַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִרְעַב

שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה בָּרֶגַע הַלֹּא

מַתְאִים כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה

שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה

אִישׁ לֹא יָדַע

וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן עָבְרָה

בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ

שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת

הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר

וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת

הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ

נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם

לַמָּקוֹם בּוֹ

לָאַהֲבָה

שֵׁם מְפֹרָשׁ

קהילה יקרה

עוברים בחרבה, מייבשים ומנדפים את קצות האצבעות של הרגליים מזרזיפי המים, שאולי דבקו בעקבים, ויוצאים אל המדבר. ובחודש השלישי לצאתם ממצרים הם חונים אל מול ההר:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: לךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי. וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת'. לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה. אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ – לֹא יִחְיֶה. בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם, וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה, וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר'.

את מעמד מתן התורה מקדימה שורה של הגבלות הנוגעות אל האישי והאינטימי, כמו גם איסורים להתקרב אל האלוהי ואל מקום התגלותו המיועדת. וביום השלישי קולות וברקים וענן כבד וקול שופר חזק מאוד המחריד את העם. הטור הארוך על התורה (יעקב בן אשר) מבאר את שארע שם ומפרש: "ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ירד השם אל ראש ההר באש ויעל עשנו כעשן הכבשן עד לב השמים חושך ענן וערפל וחרד ההר בעצמו ונזדעזע כאשר יעשה ברעש או יותר וכן כתיב ההרים רקדו כאילים ואיננו משל כאשר איננו משל 'הים ראה וינס' ונתחזק קול השופר מאוד".

תמונה זו, המתארת תזוזת ההר, כמו היה נרעד ברעש אדמה ועשנו מכסה שמיים, יש בה לעורר חרדה גדולה ונדמה שכך הוא ובשל כך זזים כולם אחורנית ובשל זה מבקשים העם ממשה להפסיק לשמוע דברי ה' החיים ולהחליפם במאמרו שלו. קול ה' בכח, קול ה' בהדר ובברקים וענן כבד ואימה. הספרי במדבר (נח) , על הפסוק בפרשתנו: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים" מבקש להתעכב על פערי התיאורים הנוגעים למעמד הר סיני. "כתוב אחד אומר: "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים" (שמות י"ט טז), וכתוב אחד אומר: "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א י"ט יב). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? כשהקדוש ברוך הוא מדבר הכול שותקים".

מעמד מרטיט זה שב ונשנה מיד אחר מעמד עשרת הדיברות:

' וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת". וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: "אַל תִּירָאוּ! כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ". וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק, וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים'. (כ', י"ד- י"ז)

חדי העין, כך למדתי אתמול מהרב גיל ברדוגו (ראש המחמ"ד במחוז) ישימו לבם לעבודה, כי בפרק י"ט מלווים את מעמד סיני הברקים ואילו בפרק כ' מחליפים אותם הלפידים. שני מופעי אור אלו שונים במהותם, האחד מאיר שמים מרחוק, מסעיר, אימתני ומהווה סכנה של ממש ואילו השני, הלפיד, מאיר מקרוב, מחמם, מאפשר הליכה בדרך. הברק מעורר את היראה, הלפיד את הקרבה. (הבבלי שבת פח, ע"א) מאיר בעניין קוטביות זו של מעמד מתן תורה:

אמר חזקיה: מאי דכתיב: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה" (תהילים ע"ו ט) – אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה".

כך היא הברית שנכרתה שם בתחתית ההר, יש בה הגבלות ואיסורים והרחקה, ברקים מלווים אותה, ענן כבד מאוד. אך בה באותה השעה ומיד אחר שנמסרה תורה נעלמים הברקים, מופיעים הלפידים ומשה ניגש אל הערפל להסיר ממנו קלות את הלוט. קרבה וריחוק, יראה ואהבה נעים, כמו ההרים, כמו ישראל, במין תנועה עדינה וחמקמקה. תמציתה של הברית, מפרש לבן באמצע המדבר. ברית אהבה נרקמת בין הקב"ה לישראל, אי שם במדבר.

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים

מְחַכִּים לִרְאוֹת בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים

…

גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,

וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשֹא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר

נוֹרָא וְגָדוֹל

ובכל אלו אשה אחת, אם אחת עוֹד רוצה:

לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים

לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי

וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחְָלָב לַתִּינוֹק שֶׁלֹּא יִרְעַב

שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה בָּרֶגַע הַלֹּא

מַתְאִים

עסיס רימונים ותכלת, מחכים לא רק לאות כי אם לאהבה שתופיע, לשם המפורש. מחכים ללפיד שיאיר את הדרך.

בתפילה לשובם מן המיצר, מן המדבר של החטופים כולם. לשלום, לברכה, אל מפת השבת.