בהילוך מהיר אנחנו עוברות את סיפורי האבות והאמהות והנה כבר הגענו ליעקב, ללאה ולרחל.
אני ברשותכן מדלגת על ה"ויצא" של יעקב מבאר שבע לחרן ועל כל השהות של יעקב אצל לבן, ועוברת לסוף הפרשה, לחלק שבו יעקב לוקח את כל משפחתו ורכושו ובורח מלבן. ידועים לנו פרטי ההתעמרות של לבן ביעקב, הרמאות בנישואי הבנות, עשרים השנים שיעקב עובד מבלי לקבל את שכרו, והנה, סוף סוף, יעקב אוזר אומץ וקם והולך. כשלבן מגלה את הבריחה, יעקב לא באמת חשב אחרת, הוא יוצא למרדף אחרי יעקב ומחנהו וכשהוא משיגו הוא הופך בחפציו. אז אנחנו קוראות על תגובת יעקב: "וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן" (ל"א, ל"ו). נשמע שיעקב כועס ואנחנו, בטח בתור מי שנמצאות "בצד שלו", כי בכל זאת, ברור שאנחנו בעד יעקב ולא בעד לבן, בהחלט יכולות להבין את הכעס. אני מזמינה אתכן להתעכב איתה על הצורה שבה יעקב מבטא את כעסו: "וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי". יעקב כועס: "ויחר", אבל הוא לא מטיח בלבן את כל האשמות הסבירות שיש לו אליו, אלא הוא פונה אליו ושואל: מה עשיתי לך? למה אתה לא עוזב אותי? אח"כ יעקב ממשיך ומפרט את כל מה שלבן עשה לו, אבל הוא עושה זאת בשפה נקיה: "כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶךָ שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ. זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ" (פס' ל"ז-מ"ב).
הרב מרדכי אליהו מביא את מדרש "לקח טוב" שמזמין אותנו ללמוד מיעקב איך נכון לו לאדם לדבר בשעת כעס. יעקב מלמדנו שאפילו בשעת כעס אדם צריך לשלוט במילים היוצאות מפיו, לזכור שעומד מולו אדם, במקרה של יעקב- חמיו, ולדבר מתוך כבוד.
באופן אישי זו נראית לי דרישה מאד מאד קשה וברור שלא תמיד אני עומדת בה, אבל אני בהחלט מבקשת להציב אותה לנגד עיננו כמשהו לשאוף אליו.
ואני מבקשת לזכור אותה דווקא בימים אלו.
לא לחינם נבחרה סיסמת המלחמה: "ביחד ננצח", משום שהמלחמה הזו מזכירה לנו שכוחנו באחדותנו. רבים התייחסו לכך שהמלחמה מול החמאס הצילה אותנו ממלחמת האחים הקרה שהתנהלה כאן בשנה האחרונה והצליחה, לפחות על פני השטח, להשכיח את היריבות האידאולוגית שהתדרדרה לפסים מאד אישיים עד יום לפני שמחת תורה. אחת השאלות שהעסיקו אותי מאז פרוץ המלחמה היא השאלה האם המלחמה בחמאס הביאה לסיומה של מלחמת האחים הקרה או שהיא רק הפסקת האש? שמעתי את ד"ר מיכה גודמן מדבר על זה שהמלחמה הצליחה להזכיר לנו שכוחנו באחדותנו, אבל במוקדם או במאוחר היא תציף סוגיות אידאולוגיות שעלולות להצית מחדש את מלחמת האחים הקרה, עוד לפני שנסיים את המלחמה מול אויבינו. המשימה שלנו, התנאי להצלחה במלחמה, היא למנוע את מלחמת האחים: "ביחד ננצח". את ההפך של הסיסמה הזו אני משאירה לכם לדמיין לבד. מותר שיהיו ביננו מחלוקות אידאולוגיות, תרבות המחלוקת היא מסימניה היפים יותר של היהדות לאורך הדורות, אולם המשימה שלנו היא לנהל את המחלוקת בצורה אחראית שלא תדרדר אותנו למלחמת אחים. כאן אני מבקשת ללמוד מיעקב אבינו.
ביום חמישי בבוקר, כשדיברתי עם הבנות בבית המדרש, שמענו שעסקת החלפת השבויים הראשונה של המלחמה הזו, נדחתה ביממה. אנחנו מצויות במציאות לא קלה מבחינה רגשית. רגע אחרי שסיימתי לדבר עם הבנות, תלמידות התיכון פגשו את איריס, אמא של החטוף יותם חיים. ברור שכולנו רוצות לראות את כל החטופים שבים הביתה כמה שיותר מהר ובבריאות טובה. אבל לחתום עסקה עם השטן זה לא קל וזה מציף מחלוקת אידאולוגית, רעיונית, קשה. המחלוקת הזו, כמו אחרות, לגיטימית, כל עוד אנחנו מקיימים אותה מתוך הבנה שמי שאנחנו חולקות עליו הוא אח, הוא בצד שלנו, הוא זה שאיתו צריך לבנות מדינה, הוא זה שנלחם איתנו כתף אל כתף בשדה הקרב, זו השכנה, זו החברה לכיתה, זו מישהי שיום אחרי שידעך בנו הכעס, נרצה להמשיך לחיות איתה כאן, נרצה להיות מסוגלות להמשיך להסתכל לה בעיניים. כדי שנוכל לעשות זאת אנחנו צריכות להתאמץ מאד להגיד מילים שאחרי שנאמר אותם, אפשר להמשיך להישיר מבטים אחת אל השניה, אפשר להמשיך לחיות יחד, כי אין לנו ברירה אחרת, פשוט אין. מוטלת עלינו אחריות עצומה, היא בידיים שלנו.
רק מהמחשבה על מה שצפוי לנו בימים הקרובים, אני מוצאת את עצמי מתקשה לנשום ולכן, כדי לחזק אותנו, אני מבקשת להיאחז בהבטחה קדומה. בתחילת הפרשה, כשיעקב יוצא מבאר שבע, הקב"ה מבטיח לו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ." (כ"ח, ט"ו) בעזרת ה' ניאחז בהבטחת השמירה, בהבטחות הגדולות הצפויות לנו, בידיעה שאנחנו טובות עשרת מונים בכל דבר מהאויבים שלנו ונפעל מתוך המקום הזה, נילחם על הזכות לחיות כאן בארץ, לממש את ההבטחה. הבטחת ה' ליעקב, היא החובה שלנו: לא לעזוב את האדמה, לא לעזוב אחת את השנייה, עד המימוש המלא של ההבטחה. אנחנו יושבות כאן בארץ, אבל התקופה האחרונה מעידה כמה עוד לא נגמרה המשימה, ולא עוזבים עד שלא מממשים אותה עד תום, לא עוזבים ולא מתייאשים אחת מהשנייה….
