במותם ציוו לנו את החיים
לא מעט שאלות קיומיות חולפות במוחי בחודש האחרון: איך חיים אחרי השבת השחורה ההיא? מה נשאר אותו הדבר ומה השתנה? מה יישאר ומה ישתנה? מה אני רוצה להשאיר ומה אני רוצה לשנות? ואיך חיים עם אי הודאות, עם השנאה והרוע שראינו במלא כיעורם? עם כל כך הרבה משפחות שהתפרקו לפני חודש ועכשיו, בתום השלושים, מה שנותר מהם מנסה לשקם את הריסותיהם? עם משפחות רבות המצויות באי הודאות שקשורה לחטופים? איך חיים בתוך מלחמה שהסוף שלה עוד לא ידוע? ואיך נהיה אחריה?
לפני חודש עולמנו השתנה לבלי הכר, הרבה הנחות יסוד שהיו לנו קרסו והבנו שמה שהיה לא בהכרח יהיה ואם אנחנו רוצות לחיות את חיינו לא רק מתוך אינהרציה, הכח הפיסיקלי הבסיסי שמניע את העולם, אלא גם לחיות חיי בחירה, שהם מהות הקיום האנושי, אנחנו צריכות להיות מסוגלות לשים סימני שאלה על הרבה דברים שהיו לנו מאד ברורים עד אז.
אלא שעם סימני שאלה מאד קשה לחיות ולפעול וכדי להצליח לחיות גם מבלי שקיבלנו תשובות לכל השאלות, צריך לחפש השראה. ההבנה הזו מביאה אותי ממש לחכות בקוצר רוח לזמן של כתיבת דברי התורה שלי אליכם ולקריאת התורה שתגיע בשבת, משום שסיפורי בראשית מביאים בפנינו את סיפורי הראשית של עמנו, את הימים שבהם הרבה דברים שמובנים לנו היום עוד לא היו מובנים ורק נבנו, ואני מוצאת הרבה תשובות לשאלות שמעסיקות אותי היום, בסיפורי החיים של אבותינו ואמותינו. פרשתנו נפתחת במותה של שרה ומסתיימת במותו של אברהם וגם במותו של ישמעאל. בין לבין, יצחק ורבקה עולים על במת ההיסטוריה ואנו עדות לחילופי הדורות.
כך מתוארת מיתת אברהם: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (כ"ה, ח')
וכך מתוארת, פסוקים בודדים אח"כ, מיתתו של ישמעאל: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (פס' י"ז)
שניהם גוועו, שניהם מתו, שניהם נאספו אל עמיהם. אך אברהם עשה זאת קצת שונה מישמעאל: 'בשיבה טובה, זקן ושבע'.
מותו של אברהם נשמע כמו המוות הכי שליו שיש, מה שכולנו מאחלים לנו ולאהובינו- למות בשיבה טובה, "שבעות", להיקבר לצד המשפחה ושהילדים שלנו יהיו שם לצידנו, יחד.
הרב יונתן זקס, מי שהיה הרב הראשי של בריטניה והשבוע ציינו שלוש שנים לפטירתו, מצביע על הפער בין השלווה המשתמעת במותו של אברהם לבין החיים הסוערים שהיו לו: אדם שהתמודד עם ניסיונות קשים בכל כך הרבה תחומים, איך אחרי כל מה שהוא עבר, הוא מגיע לסוף החיים שלו בכזו שלווה?
הרב זקס עונה שאברהם, כמו ניצולי שואה רבים, היה כל הזמן עם הפנים אל העתיד, ולא אל העבר: כששרה מתה אברהם בן 137 שנים, אחרי שלוש הבטחות מהקב"ה- לארץ, לצאצאים ולזה שיהיה "אב המון גויים" (ולא רק אומה אחת), אבל בפועל יש לו בן שגורש והבן השני רווק ואין לו אף מקום בעולם שהוא שלו. אברהם לא מחכה שה' יגשים את ההבטחות, הוא פועל להגשמתן בעצמו: הוא רוכש שדה וחלקת קבר- החלק הראשון במה שיהיה א"י שהופך להיות שלו, הוא מחפש אישה לבנו והוא גם נושא אישה נוספת (ולפי מדרש תנחומא אברהם החזיר את הגר) שתהיה האם של אותם המון גויים שיצאו ממנו. אברהם מבין שכדי שהבטחות וחלומות יתגשמו צריך לפעול להגשמתם, וזה, אומר הרב זקס, כח החיים של עם ישראל, זה מה שגרם לתקומת מדינת ישראל שלוש שנים בלבד אחרי תום השואה ומלחמת העולם השנייה.
אפשר כמובן לראות גם בימינו הוכחות רבות לכך אצל האנשים שניצלו מהתופת של שבת שמחת תורה: אנשים שלא מחכים שישקמו אותם, שיבנו להם, אלא קמים מתוך האפר ובונים: גני הילדים ובתי הספר שנפתחו במהירות בקהילות המפונות, אנשי בארי שפתחו את המפעל ונטעו מחדש את המטעים תוך פחות משבוע מאותה התופת, השבוע הונפו דגלי ישראל בכל היישובים בנגב המערבי, גם אלה שבאותה השבת נכבשו בידי המרצחים, האנשים שבוחרים להתחתן ולהקים בית דווקא בימים הללו, חיילים שמשתתפים בברית של בניהם בעיצומה של מלחמה, ועוד ועוד הוכחות לבחירה המתמדת שלנו בחיים, ולא מתוך שכחת המתים או הזוועות, אלא דווקא מתוך הבנה "שבמותם ציוו לנו את החיים", שאין לנו אפשרות להשיב את המתים, אבל יש לנו אפשרות לדאוג לזה שמותם לא יהיה לשווא.
