קהילה אהובה
פרשת תולדות, מאירה במעט דמותו של האב השני, את יצחק. הנער, ששכב על
המזבח ומאכלת מעל לראשו, הצעיר שירד לבדו מן ההר והתנחם באוהלה של אמו
מוצג כעת כאב, נטול נבואה אלוהית, שניתנה לזוגתו, המבכר את הבכור על פני
הצעיר ומצטווה שלא לעזוב את הארץ, גם בשעת רעב. שלא כמו אביו או כבנו,
הוא עובד אדמה וזורע, אינו יוצא מגבולות הארץ ולא משנה את שמו לאורך חייו.
דמותו כמעט אפרורית, ’לא רם עד אחרית הימים‘ ולא‘ כבנו לגורל ולמופתיו
המתנבאים‘. הוא אינו מהחולמים מלאכים עולים ויורדים ולא מהלוחמים עזי
הפנים. ’רק איש על פי בארו, רק דולה‘..
וכבר נשאלה שאלה, מדוע מאריכה התורה בסיפור הבארות? מה יש לה להרחיב
בעניין סתימת הבארות וחפירתם, שמות שניתנו להם והתעקשותם של הפלישתים
לסתום אותם, על המים שבתוכם. ויפה פרשנותו של ’השפת אמת‘ (תרלא) ’הגיד
בענין הבארות שהם להסיר החיצוניות והסתר למצוא הנקודה‘.
כניסת השבת
17:30
דרשה חסידית זו רואה בחפירת הבארות ביטוי לחיפוש המשמעות הפנימית בנפשו של
האדם, כמו היה יצחק מבקש לחפור בענייני תורת אביו ולמצוא בה מים חיים בחלקת
אדמה מדברית. ונפלאים דבריה של נחמה ליבוביץ‘ כשהיא מפרשת את בעל ’הכתב
והקבלה‘:
”שבארות מים חיים אלה מי תורת אמת הם שהתחילו שוקקים עם בוא האבות לעולם,
והתאחדו כוחות המדבר (פלישתים) והציה – הם האלילות – להדוף אחור את מימי
הבארות האלה“.
בלי לערער על הדרש אבקש להחזיר אל הפשט, שכוחו מעמיק אל הנפש והזהות
שמביא יצחק אל העולם. דמותו מסמלת חיבור שורשי אל אדמת כנען. אומנם נכון,
הוא אינו זז ממה שעשה אביו לפניו ואינו מביא חידוש, כביכול, לעולם. אך האב
השני, יצחק, מלמדנו מסירות מהי. וכדברי המדרש:“גדולין הצדיקים, שהם עוסקים
ביישוב עולם“. יצחק חי לצד מקבלי נבואה אלא שהוא הדולה את המיים החיים. יצחק,
עינו כהות לראות אך הוא שיודע מה יש בחשכת הבורות. לאט ובהתמדה הוא מתנחם,
לאט ובמסירות הוא קובע גבולות ומשריש זרע בציית המדבר. בין אם זו תורת ה‘ אל
מול גויי עולם ובין עם בפשטות בורות מים, בראשית הם שיטנה ועושק, אך אחרים
תבוא ההרחבה של הלב- באר רחובות – ותכונן את ההכרה, כי גם בקבעיות, גם ביום
יומי ובעמל יש גאולה ותפארת