איגרת פרשת משפטים- שקלים תשפ"ו

בין שמים וארץ
בחדרי חדרים/ סיון הר שפי
כְּשֶׁנִּבְנֶה אֶת הַבַּיִת
דְּלָתוֹת רָאשִׁיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת
חַלּוֹנוֹת לְאַרְגָּמָן שֶׁל שְׁקִיעָה
לְמַשַּׁק זְרִיחָה
נוֹתִיר חֶדֶר אֶחָד רֵיק
וּבוֹ נַעֲמֹד כָּל הַיָּמִים
לֹא אֲסוּרִים בְּרָהִיטִים
קְרוֹבִים זֶה לְזֶה וּזְהֻבִּים
כְּנָפַי עָלֶיךָ כְּנָפֶיךָ עָלַי
וְהַחַיִּים יִרְחֲשׁוּ בַּחֲדָרִים הָאֲחֵרִים
בַּמִּטְבָּח וּבַסָּלוֹן
בְּחַדְרֵי הַיְלָדִים
וְיִצְהֲלוּ וְיַרְעִישׁוּ וּבָהֶם נִצְמַח
אֲבָל שָׁרָשֵׁינוּ הַשְּׁקֵטִים
מִן הַחֶדֶר הַהוּא
וְהַחֹם וְהָאוֹר וְהַשַּׁבָּת
קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהֻבִּים
פָּנִים אֶל פָּנים
בְּרָכָה.

קהילה יקרה

צימוד פרשיות יתרו עם משפטים מעורר בי
תמיד את תחושת הרעדה נוכח המתח שבין
קדושה לחול, מעמד אלוהי וחוקי ארץ. הרב
עדין שטיינזלץ כתב, "כי אם כמה מהמחברים
המאוחרים, הן בימי הביניים, והן בזמן הזה, היו
צריכים לכתוב את התורה, היא בוודאי הייתה
מכילה הרבה יותר רוחניות. אבל התורה,
אחרי כל הדברים הגדולים, מתעסקת בפרטים
שבפרט והפרט הוא "ואלה המשפטים".
הפרצוף שיש לתורה, הוא הפרצוף של אותם
החוקים, שמסבירים עד לפרטים הקטנים את
האופן שבו אנשים חיים, בין אדם למקום ובין
אדם לחברו".

פרשת משפטים מלמדת אותנו כ – 53 מצוות
המקיפות קיומו של האדם ומלוות אותו בכל
צעד ושעל שלו בעולם זה. אחר שניתנו עשרת
הדיברות במעמד מלא הוד נפרש לפנינו היום
יום, ההתמודדות מול בני האדם והצורך לבנות
עמם קהילה שאין בה עוון ושחיתות. מעמד הר
סיני הוגבל לשלושה ימים, עתה יש צורך
להתחיל מסע ארוך של חיים. להישאר
בהגבלה, בהתנזרות ובאחדותיות המעמד אי
אפשר ואם זאת, תמיד ישנו הגעגוע אל הקודש
ואל הרוח הנשגבת ומופלא הדבר, כי פרשתנו
מסתיימת בשובו של משה אל ההר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה-וֶהְיֵה-שָׁם;
וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה,
אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ
מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים.
וְאֶל-הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ-לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר-נָשׁוּב
אֲלֵיכֶם; וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם, מִי-בַעַל דְּבָרִים
יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הָהָר; וַיְכַס הֶעָנָן,
אֶת-הָהָר. וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי, וַיְכַסֵּהוּ
הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים; וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי, מִתּוֹךְ הֶעָנָן. וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה', כְּאֵשׁ
אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר, לְעֵינֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא
מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה,
בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה.

הראי"ה קוק, באורות התשובה, רגיש למתח
שבין שמים לארץ, בין רוחניות עליונה לגוף
ומסביר, כי "לפעמים ע"י מה שמתאמצים
להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל
כחות החיים הרוחניים למעלה בעולם
המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה,
וע"י זה המידות הרעות שולטות בו. ואח"כ
כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכח
החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את
הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה
מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד".

עלייתו של משה אל ההר מחויבת פרידתו מן
הזקנים וכיסוי ענן המסתיר אותו מכל מי
שהשאיר מאחוריו. כל כוחות החיים הרוחניים
שבו מתרוממים מעלה אך על ידי כך נעזב הגוף
מן הנשמה, שהמשיכה עלייתה ונותר הגוף
ככלי שמתמלא, ללא נשמה שבו, במידות
הרעות השולטות בו. כך מסביר הרב קוק את
מה שיתרחש ממש בעוד כמה פסוקים, בחטא
בעגל. התורה, הרגישה לזה והמכירה היכרות
מעמיקה כל כך את האדם, מחברת בין מעמד
הלוחות לעליית משה בשנית בנתינת מצוות,
באפשרות לצרף ולזכך את הנשמה, לפעות בה
חיים גם כשהיא איננה באקסטזה שלה. באופן
דומה רואה הרב שטיינזלץ את המשכן שניתן
לישראל, כמקום צמצומו של האלוהים את
עצמו לתוך המרווח הקטן, על מנת לאפשר
לאדם מישראל לבקרו במרחב שאיננו שמים
גדולים. זאת ועוד, כשעולה אדם לבית המקדש
מוכרח הוא להביא נדבת בהמה או כבש כדי
שיהיה לו מה לאכול, כדי שיוכל לשמוח:
"במקום לומר: 'תשמח שמחה אקסטטית
בהתלהבות הנפשית הגדולה, לראות את פני
ה", יש שמחה אחרת – "אין שמחה אלא בבשר
ויין"

כל התיאור הזה, אנשים אולי לא חושבים עליו
כיוון שכל הזמן יש מחשבות בערפילי טוהר,
אבל בסופו של דבר, מה שהיה מסביב לבית
המקדש, כשהמלך בתפארתו, כשבאים
"לראות את פני האדון ה'", היה באופן הכי
פשוט, בצורה כזאת".

ויש בזה חכמה גדולה כשבונים את הבית,
לאפשר בו חיות צוהלת, גם עצבנית לעתים,
של רחשי סלון ומטבח וחדר ילדים. ולהתגעגע,
גם לדאוג למרווח ריק, שם שורשינו צומחים
ובאים וממנו שואבים אהבת הכרובים וכך חיים
את המתח בין שמים לארץ, בין זוגיות פנים אל
פנים ורשימת המכולת והסידורים…