שיר ראש חודש / מאיה ווינברג
וְאוּלַי זוֹ עֵת הַנִּסִּים
אוּלַי דְּבָרִים קְטַנִּים גְּדוֹלִים
וְנִפְלָאִים לְלֹא שִׁעוּר נִקְרִים בְּדַרְכֵּנוּ
מִבְּלִי שֶׁאֲפִלּוּ הֵרַמְנוּ אֶת הָרֹאשׁ
אֲנִי מְאַחֶלֶת לָנוּ שֶׁלֹּא נֵדַע צַעַר
גָּדוֹל לִזְמַן מָה רַק צְעָרִים קְטַנִּים
כְּפִי שֶׁלְּפֶתַע נִצְפּוּ גַּחְלִילִיּוֹת בְּהָרֵי הַגָּלִיל
וּבִירוּשָׁלַיִם שָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֶדְרוּ כָּלִיל
לֹא לָנוּ הַיְּכֹלֶת לְהָבִין
גַּם אִם לֹא נוּכַל לַחְדֹּל מִלְּנַסּוֹת
כָּעֵת בָּאִים נִסִּים יָפִים כְּמוֹ פֵיוֹת
לְמִי שֶׁמַּאֲמִין אֲבָל גַּם לְמִי שֶׁלֹּא.
קהילה יקרה,
פרק כ"ו בפרשתנו מספר על יצחק ההולך בדרכי אביו. לא נדרש ניתוח השוואתי מעמיק כדי
לזהות את הדמיון, שכן התורה מדגישה אותו: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה
בִּימֵי אַבְרָהָם…" ויצחק, כמו אביו, הולך לאבימלך מלך פלישתים בגרר. ולמקרה שיצחק יחשוב
להמשיך למצרים, כמו אביו, דווקא כאן הקב"ה מזהיר מפני הירידה ומרגיע "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה
אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ… עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי" ויצחק, כמו אביו, מפחד מפני
אבימלך ומסתיר את אשתו. ויצחק ממשיך לצעוד בדרכו של אביו: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת
הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת
כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".
נחמה ליבוביץ' שואלת מדוע הפרשה עוסקת כל כך הרבה בגורל הבארות ומדוע נדרש יצחק
לחפור שוב את הבארות שכמה שנים קודם לכן חפר אביו? היא מביאה את פירושו של בעל
"הכתב והקבלה" ומראה שאברהם קרא לבארות שחפר בשם ה' והשתמש בהן כדי להפיץ את
האמונה המונותאיסטית: אברהם חפר בארות מהם נהנו כל האנשים שחיו מסביבו. הבארות
עונים כמובן על צורך של רבים וכשאנשים מגיעים לבארות הם מתייחסים אליהן בשמן ומתוך כך
יוצא שמתרגלים להודות לה' על החיים שקיבלו באמצעות הבאר. הפלישתים סגרו את הבורות כי
ביקשו לעצור את הפצת האמונה המונותיאיסטית, גם במחיר של פגיעה במקורות המים שלהם.
לולי חפר יצחק את הבארות, כל מפעל האמונה של אברהם היה עלול לא רק לא להתרחב, אלא
אף להיעלם. מה ייחודו של יצחק? שהוא ממשיך דרכו של אברהם, ואל יקל בעינינו הדבר,
שיש בו כדי להבין לעומק את משמעות הפסוק הפותח את הפרשה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן
אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".
ליבוביץ' ממשיכה ומציגה את פירוש חז"ל המובא ב"מדרש חפץ" לפיו העיסוק הנרחב בבארות
בא להראות שאבות האומה היו עסוקים ביישוב העולם באמצעות מענה על צרכי יסוד של בני
אדם. כן, על הדרך הם גם הפיצו אמונה, אבל לפני הכל הם נתנו מענה לצרכים אנושיים בסיסיים
בלי תנאים: "גדולים הצדיקים, שהם עוסקים ביישוב העולם".
אבל לא רק פשט יש כאן. בעל ה'שפת אמת' מוצא בעיסוק הנרחב בחפירת בארות המים
משמעות על כוחו של יצחק, לא רק כממשיך דרכו של אביו, אלא גם כמחדש: בעוד אברהם גילה
את הא-לוהות למעלה, בשמים, יצחק מגלה אותה בעומק האדמה: "בעניין הבארות- שהם להסיר
החיצוניות והסתר למצוא הנקודה… יש בכל דבר ניצוץ קדוש שמחיה הדבר, ורק שנסתר על
ידי הטבע והחיצוניות"- כדי להגיע למים, הניצוץ המחיה, יש לחפש בטבע, בחיצוניות, בעומק
האדמה, ולהעלותם משם לפני האדמה. בעיצומה של תקופת למידה רציפה, בין מבחנים
לישיבות פדגוגיות, מצאתי תזכורת לחשיבותה של ההתמדה ככלי המרכזי להגעה אל הכח
המחייה, אל ליבם של הדברים.
ולא יכולתי שלא להיזכר בשיחה בין הטייס ל"נסיך הקטן" בספרו האלמותי של אנטואן דה סנט
אכזופרי כשנגמרים להם מי השתייה במדבר והנסיך עוזר לטייס להבין את סוד קסמו של המדבר:
"סוֹד יָפְיוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר שֶׁהוּא צוֹפֵן אֵי-שָׁם בְּחֻבּוֹ מְקוֹר מַיִם חַיִּים… לְפֶתַע פִּתְאֹם עָמַדְתִּי עַל סוֹד
אוֹתוֹ זֹהַר טָמִיר הַמְבַצְבֵּץ וּמְנַצְנֵץ מִתּוֹךְ הַחוֹל. בִּהְיוֹתִי יֶלֶד קָטָן גַּרְתִּי בְּבַיִת יָשָׁן-נוֹשָׁן, שֶׁלְפִי הָאַגָּדָה
הֻטְמַן בּוֹ אוֹצָר. אָמְנָם אִישׁ לֹא מָצָא אֶת מְקוֹם הַמַּטְמוֹן וְאוּלַי אַף לֹא בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹתוֹ. אוּלָם הָיָה אֵיזֶה
קֶסֶם בְּהַרְגָּשָה זוֹ, כִּי בְּבֵיתִי צָפוּן סוֹד גָּדוֹל וְנִפְלָא… אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, – פָּנִיתִי אֶל הַנָּסִיךְ הַקָּטָן –
כִּי הַדָּבָר הַמְשַׁוֶּה יֹפִי לַבַּיִת, לַכּוֹכָבִים אוֹ לַמִּדְבָּר, הוּא מַשֶּׁהוּ הַסָּמוּי מִן הָעַיִן! … מַה שֶׁעֵינַי רוֹאוֹת
אֵינוֹ אֶלָּא קְלִפָּה; כִּי הָעִקָּר סָמוּי מִן הָעָיִן… " (תרגום: אריה לרנר)
