פרשת שמות תשפ"ו

תצוגת נגישות

אגרת פרשת שמות תשפ"ו

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת…"

צילום: שגיא לוי

כל מי שאנחנו אוהבים / עומר פוליצר

כָּל מִי שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים

הָיָה פַּעַם זָר לָנוּ

לֹא הִרְגַשְנוּ בְּחֶסְרוֹנוֹ

וְיִתָּכֵן שֶׁהָיִינוּ עוֹבְרִים

עַל יָדוֹ

בְּלִי לָשִׂים לֵב

עַד

שֶשַמְנוּ אֶת כָּל לִבֵּנוּ

בְּיָדוֹ

(מתוך הספר "תשליל", הוצאת "גוונים", 2016)

קהילה יקרה,

פרשת שמות פותחת ברגע שבו בני ישראל מפסיקים להיות משפחה והופכים לעם. הראשון שמכנה אותם "עם" הוא דווקא פרעה: הוא רואה את התרבותם, חושש מהם, ומשעבד אותם. בתוך המציאות הזו נולד משה – מי שעתיד להוציא את ישראל ממצרים. לא משבט המלוכה, לא בן ליוסף או ליהודה. אז מה הופך דווקא אותו למנהיג?

התורה מספרת על משה כמה פרטים בולטים: הוא גדל בבית פרעה, יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, מתערב לטובת החלש, בורח למדין – ושם שוב מתערב לטובת הרועים, מתחתן עם בתו של כהן מדיין ולבסוף רועה צאן. ואז מגיע רגע הסנה:

"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה, מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי." (שמות, ג', א'-ד')

על הפסוק האחרון מביא מדרש תנחומא מחלוקת שעניינה בתשומת הלב לכך שהקב"ה מדבר למשה רק אחרי שרואה שהוא סר לראות:

"ר' יוחנן אומר – משה פסע שלוש פסיעות אל הסנה.

ר' שמעון בן לקיש אומר – לא פסע כלל, רק הטה את צווארו.

ועל כך אומר הקב״ה: "נצטערת לראות – חייך, שאתה כדאי שאגלה עליך."

המחלוקת הזו נוגעת בלב המנהיגות: לפי ר' יוחנן – משה זז ממקומו, יצא מהעיסוק בעצמו. לפי ריש לקיש – עצם הרצון לראות, עצם ההסכמה להסיט את המבט, כבר מספיקה. כך או כך, משה מתגלה כאדם שלא עובר ליד מציאות חריגה – אנושית או אלוקית – בלי לעצור.

אדם יכול להיות שקוע בעבודתו, בהצלחתו, אפילו בלימודו – ולהתקדם יפה מאוד. אבל, מלמדת אותנו התורה: הנהגת אנשים דורשת משהו נוסף: היכולת לראות את מה שלא קשור אליך ישירות, לשים לב לסבל, לפלא, לשבר – ולא להסיט מבט.

על כך מספרים חסידי חב״ד על האדמו״ר הזקן שישב ללמוד עם בנו, וכששמע את נכדו בוכה בחדר הסמוך, קם וטיפל בו. בשובו שאל את בנו, אבי התינוק, מדוע לא קם. השיב האב שהיה שקוע בלימודו ולא שמע – והאדמו״ר ענה: "מי שלא שומע תינוק בוכה – גם לימודו חסר."

הרבה אנשים עברו ליד הסנה הבוער. רק אחד סר לראות. התורה מלמדת אותנו שמי שמסוגל לראות – סבל, פלא, בכי – הוא גם מי שראוי לשמוע את הקריאה.

השבוע קיימנו ערב להורים המתעניינים באוולינה כבית הספר לבנותיהן. דברי התורה הללו הושמעו שם כחלק מחזונו של בית הספר ומדרכנו החינוכית. במעגלי השיח שהיו בחלק השני של הערב נשאלנו מי לדעתנו לא מתאימה לאוולינה? זו שאלה מעולה ואני מזמינה אתכם לחשוב על התשובה שלכם. תלמידת תיכון מתוקה שלנו, שהגיעה כדי לספר על החוויה שלה באוולינה, ענתה שביה"ס שלנו לא מתאים למי שלא מוכנה לשמוע דעות שונות ממנה, למי שלא רוצה ללמוד.