פרשת וארא תשפ"ו

תצוגת נגישות

אגרת פרשת וארא תשפ"ו

הסיפור שלא נגמר

"כשהגעתי לכאן הייתי ללא שם, הייתי כלום… הייתי מספר

..לא באתי לכאן לסלוח, אינני יכול לסלוח

משום שאינני מוסמך לסלוח.

הורי, בטרם אבדו, בטרם נלקחו ממני,

לא ביקשו ממני לסלוח

הם ביקשו ממני להמשיך את השושלת

כדי שהשושלת היהודית לא תשבר לעולם, לעולם.

זה מה שהם אמרו לי,

אני זוכר את אמי, הייתי כבר בן שבע וחצי

אמי אמרה לי: זכור שאתה יהודי

זכור שאתה חלק משרשרת רבנית

אביך, שאני אינני יודעת מה קרה לו,

כבר שנתיים לא שמעתי ממנו,

אביך היה הדור ה – 37 של שושלת רבנות

אתה הדור ה – 38

המשך בשושלת.

היא לא דברה אתי על הסליחה.

מה עוד בקשתם ממני, לשכוח?

כיצד אוכל לשכוח?

כיצד אוכל לשכוח, את המכות, את ההקפאה, את הרעב

אני זוכר תמיד את הכוכבים באותו רקיע אפל שהיו מעלי חמש וחצי שנים.

היו שם אנשים…אני חב להם את חיי

ואני זוכר אותם,

בהחלט זוכר"

הרב ישראל מאיר לאו/דברים מתוך טקס המנהיגים ביד ושם.

הבוקר פתחתי את דרשת פרשת השבוע בשאלה: מי מהיושבות בקהל גדלה על איזה סיפור משפחתי, כזה המסופר מידי פעם בפעם, מוזכר באירועים משפחתיים, הפך לחוויה מכוננת. רבות הבנות שהצביעו ומי שלא, הבטחתי לה, שיש לה אחד כזה ושהגיע הזמן לחשוף אותו באיזו שיחה משפחתית סביב ארוחת השבת. מיד אחר כך הבטחתי להן עוד, כי למעשה, כל היושבות אתנו כאן בבית המדרש, לתפילה, שותפות לסיפור משפחתי בן אלפי שנים ובשבת הקרובה נשמע ראשיתו בדברי הקב"ה למשה, בסמיכות לסיפורי המכות שיונחתו על מצרים.

בשבת שעברה נכנסנו אל ספר שמות. המוני ישראל ירדו מצרימה, אל מה שהיה נראה ארץ חיים, אור גדול במרחב ששרר בו רעב. אלא שגושן הכזיבה ומלך חדש, שלא ידע את יוסף קם ומהרה הפכה הארץ המובטחת לליל אפל במיוחד שיחשיך קיומו של ישראל במצרים. ובתוך החושך, אפילו בתוך החושך, רגע של אור – סנה וליבת אש ומשה אחד, שהיה מסוגל לסור מן הדרך ולראות את האש הבוערת, זו שאיננה כלה. פרשתנו, פרשת וארא, מתחילה עם הבטחה אלוהית ועם עיצוב הסיפור אותו נספר לדורות ויש להנחילו מורשה:

"וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה'. וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ וְגַ֣ם אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי. לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה' הוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה' "

הירושלמי (בבא בתרא ח' הלכה ב') ער לעובדה, כי בפסוקים אלו מופיעה מעין הקבלה, בין נתינת הארץ מתנה ובין נתינתה כמורשה. ובלשון התלמוד: "רבי יוחנן מתיב "והבאתי אתכם אל ארץ אבותיכם" וגומר, אם מתנה למה ירושה? ואם ירושה למה מתנה?" ר' יוחנן, "אלא מאחר שנתנה להן לשום מתנה חזר ונתנה להן לשום ירושה".

ר' יוחנן מבהיר, כי הארץ ניתנה מתנה, אלא שיש צורך לשוב ולבחור בה כמורשה. מילה אחרונה זו מוזכרת שוב גם בפרשת 'זאת הברכה', כשמכונה תורת ישראל מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", שאף היא, קודם לכן ניתנה כמתנה אך שבה ודורשת את הבחירה לקבלה בהתחייבות ובנאמנות. אותה מורשה נמסרת מדור לדור בירושה והיא כמטען אנושי, תרבותי ורוחני המועבר מדור לדור.

בספרו של אבי מורי ז"ל, מיכאל רוזנק, הוא מבקש להראות, כי חינוך הוא הזמנה של המבוגר את הילד להיכנס אל "השיחה הגדולה", זו השיחה המאפשרת למתחנכים להבין את סוד הסיפור של העם היהודי ולקחת בו חלק כממשיכי הסיפור עצמו. הילד, כך אבי, מוזמן להצטופף בארוחת החג, כמו גם באירועים מקודשים אחרים, ובאחת הוא נבלע לתוך עולם של מבוגרים שומרי סיפור המבקשים בצורות שונות, של משחק וחידודי לשון, חידות והלכה, שירה ומקרא לחבר אותו אל משהו נשגב שהולך ונחרט בתוך נפשו הרכה:

"בליל סדר אחד, זמן לא רב אחרי הגירתנו לארצות הברית מגרמניה בו נולדתי, נתן לי אבי את ההגדה של פסח הראשונה שלי. אבא היה אדם רציני וההקדשה שרשם לי בעמוד הראשון של ההגדה החדשה הייתה מרשימה ונאמנה לאופיו והליכותיו, אך מעט כבדה בשביל ילד בן שמונה.

"יקרה מה שיקרה בחייך", כתב, תמיד זכור את היהדות כפי שראית אותה בבית הוריך".

מאוחר יותר באותו הערב, בעודי מאזין לקריאת ההגדה, שמתי לב למימרת חז"ל הנאמרת בו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". 'התמיד זכור' של אבי וה'בכל דור ודור' של חז"ל נראו לי פחות או יותר זהים. בשנים מאוחרות הבנתי שאין זה בדיוק כך, אולם אז, באותם ערבי פסח בהם שמחת החג והשעה המאוחרת עשו את הדברים למעורפלים מעט, האמירות הללו נראו לי כמגיעות מאותו מקום וכמצביעות על אותו הכיוון".

אבי ז"ל והרב לאו – שני ילדים של גרמניה הנאצית, שני בעלי סיפור שונים כל כך עם עמוד שדרה אחד שניתן להם על ידי הוריהם. ילדים רכים בשנים שנצטוו ציווי בל ימחה לדורות. זיכרו, כך אמרו להם, אל תתנתקו משושלת ארוכת דורות, שהרי רק לה הכח להשאיר אתכם ואת בניכם אחריכם, גם אם יבקשו אחרים לגדוע אותה. מבקשים אתם לדעת מהי מורשה – היו שותפים לסיפור הגדול, הוא מתחיל ממש עכשיו, טרם תגיע גאולה.