פרשת בשלח תשפ"ו

תצוגת נגישות

אגרת פרשת בשלח תשפ"ו

כֵּן תְּחַיֵּנוּ בְּרוּחֲךָ, לְהִבָּנוֹת מִן הָרֶגַע הַזֶּה, לִקְרֹם עַל עַצְמוֹתֵינוּ הַיְּבֵשׁוֹת גִּידִים וּבָשָׂר, לָקוּם עַל רַגְלֵינוּ בְּרוּחַ חֲדָשָׁה, וּלְהִתְהַלֵּךְ לְאוֹרְךָ בְּקוֹמְמִיּוּת עַל אַדְמָתֶךָ.

קהילה יקרה

פרשה מרגשת במיוחד בפתחנו ולא בכדי היא פרשת השירה.

על משה רבנו, שהיה כבד פה ודיבורו המסורבל הכביד על נפשו כמנהיג, מבואר בספר הזוהר לפרשת וארא:

"בֹּא רְאֵה, כָּל זְמַן שֶׁהַדִּבּוּר הָיָה בַּגָּלוּת, הַקּוֹל הִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ, וְהַדִּבּוּר הָיָה אָטוּם בְּלִי קוֹל. כְּשֶׁבָּא מֹשֶׁה בָּא הַקּוֹל, וּמֹשֶׁה הָיָה קוֹל בְּלִי דִבּוּר, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה בַּגָּלוּת, וְכָל זְמַן שֶׁהַדִּבּוּר הָיָה בַּגָּלוּת, מֹשֶׁה הָלַךְ בְּקוֹל בְּלִי דִבּוּר, וְכָךְ הָלַךְ עַד שֶׁקָּרְבוּ לְהַר סִינַי וְנִתְּנָה תּוֹרָה, וּבְאוֹתוֹ זְמַן הִתְחַבֵּר קוֹל בְּדִבּוּר, וְאָז הַדָּבָר דִּבֵּר, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְאָז מֹשֶׁה נִמְצָא שָׁלֵם בַּדָּבָר כָּרָאוּי, קוֹל וְדִבּוּר אֶחָד בִּשְׁלֵמוּת".

כל עוד לא ניתנה תורה היה משה נתון בקשיי הדיבור וכשבאה גאולה היה לבעל קול ונדמה שראשית גאולה זו כבר בשירת הים, כשהים נקרע ויוצאת מקולו השירה, זו שמרים תחזק בריקודים ובתופים לכדי קול גדול.

עניין זה של יכולת הדיבור הקשורה בגאולה, ראשיתה עם בריאת האדם.

אחר חמשת ימי בריאה בורא הקב"ה את האדם בפסוק המרטיט: וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.אונקולוס מפרש: 'וּבְרָא ה' אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא' ויש לפרש, רוח מלמעלה היא היוצרת את האדם או רוח שיש בו ממללא, כלומר מלל, רוח מדברת, האפשרות להוציא דיבור מובן מהפה. המלל מייחד את האדם ומאפיין אותו כבן חורין, המסוגל להגיב ולתרגם בדבריו את תחושותיו, כמו גם לקרוא בשמות לשאר בעלי החיים סביבו. העובדה שבשעבודם ישראל אינם מדברים ורק זעקתם עולה השמיימה מובנת היטב. "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמׇת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה", האנחה, הזעקה, כמעט אפשר לדמיין את הפה הנפתח לצעקה הנשמעת מקצה עולם לקצה עולם – דבור אין כאן, והקול הזה עולה ונאסף על ידי האלוהים. העבדים, מוטב להם לשתוק את כאבם, ממילא איש לא מעוניין לשמוע את שיש להם לומר.

אלא שלא רק עניין הדיבור מאפיין את האנושי ואת החירותי באדם כי אם גם עניין הזקיפות, שנעדרת מעם ישראל עד שיצאו ממצרים.

וראו, רגע אחר שהתלוננו העם ודיברו בקול חזק את התקוממותם החדשה אל מול משה: וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־ה'. וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם" פונה משה ומבקשם להיות נציבים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'"

התייצבות זו מזכירה התייצבות נוספת, זו של מרים, עת הונח משה ביאור הגדול ועיניה התבוננו במשוטה של התיבה, כשהיא ניצבת עליו לשמור שלומו של אחיה הקטן. "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שמות ב ד) ויפה דורש מדרש שכל טוב על המילה התיצבו:

התיצבו. דרשוהו רבותינו לשון נבואה אמר להם שרת עליכם רוח הקודש, שאין יציבה אלא רוח הקודש, שנא' ותתצב אחותו מרחוק לדעה.. ומפרש עוד המלב"ים על יציבה זו: "שעמידה הוא רק הפך הישיבה או השכיבה וההליכה, אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו… "

דרישתו של משה מהעם, רגע אחר יציאתו מעבדותו היא להיות ניצב, ושיאה של עמידה זקופה, נבואית, הרואה אל העתיד היא בדברים :"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" (דברים כט ט).

קהילה יקרה

השבוע יחקק בספרי ההיסטוריה שלנו כזמן בו יצא אחרון החטופים מעזה, על גבולה של מצרים. משך 843 ימים חיינו אך בקושי, שפופים ושבורים ואין מנוח, כי מי מאתנו מצוי שם בתוך גלות אדמה זרה ואיומה. חוט צהוב ביטא את הכאב שאין לו מילים וסיכה על דש ביטאה העלם הקול. השבוע אפשר היה להזדקף, להתייצב ולהחזיר הביתה את עצמות רן גואילי, את עצמות יוסף.

בתוך המוני אדם, הרצים בחיפזון, בקשתו של יוסף, שלא להשאירו במצרים, עת יפקוד אותם ה' ממלאה את חלל נפשו של משה. הוא זוכר והוא מבין כי הגיעה העת. באופן ציורי ומרגש מבליט המדרש, כי מקום קבורתו של יוסף היה ידוע לסרח בת אשר, היא שהמדרש מספר עליה שהייתה שרה בקולה ליעקב אבינו, עוד יוסף חי, אי אז. דמות פלאית זו שבה ומוזכרת מאות שנים אחר כך, כמעין תמרור היסטורי חי והיא הלוחשת על אוזני משה לאן עליו ללכת על מנת לקיים ולפדות את השבועה: "ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה ואמר לה היכן יוסף קבור אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצריים וקבעוהו בנילוס נהר כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר: יוסף יוסף הגיעה שעה שנשבע הקב"ה לישראל לגאלן וכו'" (סוטה י"ג, א)

כך חיילי צה"ל, עמדו על שפת ים של קללה והעלו ודלו גופתו של הראשון להיכנס, כפי שהגדירה זאת אמו של רני, טליק, והאחרון לצאת, מגלות לגאולה. ואסיים בתפילה שחיבר הרב נדב ברגר, ראש בית המדרש במכון הדר, הניצבת עד לימים אחרים ומתפללת לרוח חדשה, לקוממיות ולחיים:

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת, מוֹצִיא אֲסִירִים וּפוֹדֶה עֲנָוִים, הָעוֹנֶה לְעַמּוֹ בְּעֵת שַׁוְעָם אֵלָיו. מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ עַל הַטּוֹבָה שֶׁהֵטַבְתָּ עִם מֵאָה שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה פְּדוּיֵי הַשֶּׁבִי אֲשֶׁר הֵשַׁבְתָּ חַיִּים לְחֵיק מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם וְיַקִּירֵיהֶם, לְקַיֵּם בָּם דִּבְרֵי הַכָּתוּב: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְיָ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא, טז). וְעַל חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת שֶׁגָּמַלְתָּ לִשְׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה הַנִּרְצָחִים אֲשֶׁר הֵשַׁבְתָּ מִיַּד אוֹיֵב אֶל אַדְמָתְךָ לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג, יט); וּבְתַלְמִידוֹ יְהוֹשֻׁעַ: "וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם" (יהושע כד, לב). וּכְמוֹ שֶׁעָתִיד אַתָּה לַעֲשׂוֹת, כִּדְבָרְךָ בְּיַד נְבִיאֶךָ: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לז, יב); וְגוֹמֵר: "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם יְיָ" (שם, יד).

כֵּן תְּחַיֵּנוּ בְּרוּחֲךָ, לְהִבָּנוֹת מִן הָרֶגַע הַזֶּה, לִקְרֹם עַל עַצְמוֹתֵינוּ הַיְּבֵשׁוֹת גִּידִים וּבָשָׂר, לָקוּם עַל רַגְלֵינוּ בְּרוּחַ חֲדָשָׁה, וּלְהִתְהַלֵּךְ לְאוֹרְךָ בְּקוֹמְמִיּוּת עַל אַדְמָתֶךָ.