פרשת ויצא תשפ"ו

לוז / סיון הר שפי
כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַמָּקוֹם, עָלֶיךָ לָצֵאת מֵהַמָּקוֹם.
מִבְּלִי לְפַחֵד שֶׁהוּא, הַמָּקוֹם, יַעַזְבֶךָ.
כָּל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲנִי פּוֹגַעַת
בַּמָּקוֹם. אַף הוּא מֵצִיץ בִּי וְנִפְגַּע.
אִם פָּגַעְתָּ בַּמָּקוֹם, לִין בּוֹ. אַל תְּמַהֵר לַעֲבֹר.
קַח אֶת הַזְּמַן לַחֲלֹם.
אוּלַי תִּתְגַּלֶּה לְךָ בְּצוּרוֹת חֲדָשׁוֹת:
כְּסֻלָּם. כַּמַּלְאָךְ. כְּבַיִת.
אוּלַי תִּמְצָא אֶת שִׁעוּר קוֹמָתְךָ הָרִאשׁוֹן, הַמָּלֵא.
קַח אֶת הַזְּמַן וּמְצָא אֶת הָעֹז
לַעֲלוֹת. לָרֶדֶת. לִשְׁאֹל אַיֵּה.
אֵין לְדַעַת בְּאֵיזֶה שָׁלָב
תִּתְקַיֵּם בְּךָ הַהַבְטָחָה שֶׁהִנְּךָ.
מִמְּקוֹמְךָ תּוֹפִיעַ.

קהילה יקרה,
פרשת ויצא היא הפרשה הראשונה בתורה שבנויה כולה פרשיית מסורה אחת ובה 148
פסוקים הכתובים ברצף, ללא כל הפסקה של פרשה סתומה או פתוחה ביניהם (בתורה יש
רק עוד פרשה אחת כזאת). לעתים, אך לא תמיד, זהה חלוקת הפרשיות במסורה להבחנה
שאנו עושים כדי לתחום גבולותיו של סיפור על פי שיקולים ספרותיים. נדמה שכך הדבר גם
בפרשת ויצא: פרשת ויצא כולה היא סיפור אחד ארוך. היא מתחילה בבריחה של יעקב מפני
אחיו עשיו, החוצה מארץ ישראל, ומסתיימת בבריחה של יעקב מחרן, בחזרה לארץ ישראל.
פרשיית הגלות הראשונה של יעקב.
בשבת שעברה דיברתי על כוחו של יצחק כממשיך דרך. התכונה הזו מעצבת את תחילת
הדרך של יעקב, שחושש לעזוב את הארץ וגם חושש לשאת אישה ולכן, עד שלא ידחפו אותו,
הוריו והקב"ה, הוא מאד פסיבי ואפשר היה לראות את זה בתיאור קורותיו בפרשת תולדות
שקראנו בשבת שעברה. בפרשה שלנו חל מפנה באופי שלו. היציאה של יעקב, כמו שקורה
הרבה פעמים, הופכת למסע מעצב זהות. ובלשונו של ד"ר סוס: "אם יוצאים- מגיעים
למקומות נפלאים". וזה לא רק מסע לעיצוב הזהות הפרטית של יעקב, הפרשה מספרת
סיפור חשוב על תחילתה של האומה שלנו. ב-22 השנים שמתוארות בפרשה נולדים רוב
הילדים של יעקב אבינו, והלידה הזו, של הבנים שהופכים לראשי שבטי ישראל, לא מתחילה
מתוך שמחה או שלמות, אלא מתוך מורכבות: תחרות, קנאה, תפילה, כאב, אהבה לא
הדדית, גלות, עבודה קשה, חיפוש משמעות. אנחנו יודעות שזה לא ייגמר בזה וגם ההפיכה
ממשפחה לעם, בגלות מצרים, לא תהיה קלה. ההבנה כמה הקושי הוא לא מקרי וזמני אלא
חלק מהזהות שלנו כעם, עלולה להביא לידי ייאוש, אלא אם מסתכלים בפרספקטיבה של זמן
ומצליחים לראות את התמונה הגדולה, את התהליך, את העוצמות. דווקא מכאן, מהקושי,

נוצר דור של עתיד. עם ישראל הוא עם שקם מתוך מורכבות. החיים מתבררים דווקא דרך
העמידה בתוך סיבוכים, לא מחוץ להם.
אבל הפרשה שלנו לא מספרת רק על הגורל המורכב. יעקב, לאה ורחל מציעים לנו גם דרכי
התמודדות עם קושי וטוב להכיר ואולי אפילו אפשר לאמץ :
יעקב יוצא לדרכו ומיד הולך לישון. על המילים "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" אומר ר' יהודה במדרש
בראשית רבה: "שנים עשרה אבנים נטל, כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים.
אמר: אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני, אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו,
יודע אני, שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב
שבטים."- סוף סוף, אחרי קין שרצח את הבל והשמדת רוב האנושות בימי נוח, אחרי גירוש
ישמעאל והרחקת עשיו, סוף סוף לא מוותרים על אף אחד מהצאצאים. בפרשות הבאות
נקרא על המריבות בין בני יעקב, אבל כאן, בראשית הדרך, זה כבר הוכרע- לא משנה מה,
לא מוותרים על אף אח.
"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". סולם יעקב המפורסם הפך לסמל נצחי,
לקריאת כיוון לעם ישראל לאורך הדורות. להיות מחובר לקרקע, לאדמה, אבל שהראש יגיע
עד השמיים. השילוב הזה בין מעשיות לבין חזון, בין פרקטיות לבין שמיימיות, מלווה אותנו
עד היום.
"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". לבן אומר ליעקב
לעבוד שבע שנים כדי להתחתן עם רחל, ויעקב לא רק מסכים, אלא שהזמן חולף עבורו כאילו
עברו כמה ימים בלבד. הפסוק הזה לא מספר רק על העוצמה של יעקב ושל רחל, אלא גם על
עוצמתה של האהבה.
"הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' – עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה". לאה השנואה קוראת לבנה הרביעי יהודה,
ומעניקה גם לנו את שמנו: יהודים. העם היהודי קרוי על שם התודה, על שם תחושת ההודאה
והכרת הטוב התמידית, גם בתוך מציאות של קושי גדול.
יעקב עובר ניסיונות רבים ולבסוף חוזר לארץ ישראל להמשיך את שליחותו, כאבי האומה.
הוא יוצא כדי לחזור. ההפטרה שקוראים אחרי פרשת ויצא היא מתוך ספר הושע. הנביא
מוכיח את עם ישראל על חטאיו ומזכיר את יעקב כאב טיפוס של מאבק ואתגרים, ולבסוף
חזרה אל המקורות. גם בפרשה וגם בהפטרה יעקב יוצא לדרך – נודד, בורח, נאבק, עד
שהוא חוזר אל ארץ ישראל, ובתוך כל הקשיים מתגלה לו ה'. הפרשה וההפטרה יחד
מזכירות שכל מסע, גם כשהוא מתחיל בבריחה, יכול להפוך למסע של תיקון, של ברכה, של
חזרה.
בדיוק לפני שנתיים, ערב שבת פרשת ויצא, יצאה לפועל עסקת החזרת החטופים הראשונה
של המלחמה. כל כך הרבה עברנו מאז, כל כך הרבה עוד נעבור. כדאי לחזור לדרכי
ההתמודדות של האבות והאמהות, כולן רלוונטיות גם להיום.
אני בוגרת בני עקיבא אז מתקשה שלא לומר מילה גם על שבת הארגון שנחגגת השבת.
קודם כל, אנו מברכות את תלמידותינו האהובות, החניכות והמדריכות, בברכת חברים לתורה
ולעבודה, מקוות שהיה חודש טוב ופורה ומאחלות שגם הסיום יהיה מוצלח בבחינת "יגעתן
ומצאתן- תאמינו". על הדרך אנו מברכת גם את התלמידות האהובות הפעילות בתנועות
האחרות: אין תחליף לפעילות בתנועת הנוער ואנו מעודדות כמה שיותר מכן להצטרף
לאיזשהי תנועה. הנושא של חודש ארגון הוא ציטוט מדבריו של הראי"ה קוק: "דור יקום וחי".
בהודיה גדולה, מתוך ראיית הדרך שתחילתה בארץ ישראל וסופה בארץ ישראל, באהבה
גדולה, בחיבור בין חזון למעשה, דור- כולו, יקום- ייקח את גורלו בידיו ויקום מתוך הקשיים,
וחי. ה' עמכן.