פרשת ויחי תשפ"ו

תצוגת נגישות

אגרת פרשת ויחי תשפ"ו

אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ

בליל שבת קודש ויחי,

קצתי במריבות ילדי

וכיניתי אותם ווילדע חייעס

ועליתי על מיטתי

מותירה אותם

ליללות

ולשריטות

כהשאר שור מועד

וכלב מורעב

ואפרוח

בזירה

לבדם

לאט ומעצמם

נדמו הקולות

נשתתקו

מתוך 'תורת חיים'/ סיון הר שפי

קהילה יקרה

אנו באות לסכם את ספר בראשית, להיפרד מימי בריאה ויצירה, מבול וחידלון, קוממיות והנחת אבני יסוד לכל מי שהננו היום. השבוע, כשנראתה הקשת בענן הוטלתי באחת אל פרשת נח. קשה לנסוע ברחבי יהודה או השומרון בלי לדמיין שם את רועי הצאן ובבית אל אפשר עדיין לזהות בדמיון את עקבות יעקב. המדרימים יביטו אחורנית ויזדהו, אולי, עם אשת לוט והנוסעים אל ים סוף יזכרו ביוסף. כך אנו, דבוקים בבראשית.

ועתה נפרדים. המסך יורד על אחת מן הסגות הגדולות בתולדות האנושות הקדומה, עת מכנס ואוסף אליו יעקב את רגליו ומחזיר נשמתו למרומים, זאת אחר שבירך את בניו ואת נכדיו, בני יוסף, וציווה מפורשות לשאת את עצמותיו חזרה לכנען. האיש המופלא הזה, ישראל, שליווה אותנו בנפתוליו 'סוגר' את פתחי לבו, מרשה לעצמו לומר את כאבו על כישלונותיו החינוכיים, אהבת רחל שלו והצטערותו על קבורתה בדרך ומסכם את מסכת חייו בשתים: רעות ומעטות. אולי ניתן היה לחתום את הספר ברגעים אלו אך התורה מבקשת להתעכב על עוד רגע אחד, המעורר באחת את כל הפרקים שקדמו לו ומשליכה את כולנו שוב אל הבור, אותו הבור שסימל את מלחמות האחים, את שנאתם הגלויה, את בדידותו השטה, הקשה של יוסף, טרם עלה לגדולה.

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.

וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

בכל שנה, בבואי לעיין בפרשת ויחי, אני מוצאת עצמי כילדה תמה מחפשת צוואתו זו של יעקב ליוסף. ברור לי שלא אמצאנה ושהיא איננה קיימת, אלא שדברי האחים כל כך מוצקים, כל כך ברורים שאין לי אלא לשוב ולבדוק האם והיכן ציווה יעקב את בניו לדרוש מיוסף את סליחתו כלפיהם, ובידוע שלא היה כך. ויפים הדברים במדרש תנחומא: "חִפַּשְׂנוּ וְלֹא מָצָאנוּ שֶׁצִּוָּה יַעֲקֹב דָּבָר זֶה. אֶלָּא בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹרָתוֹ עַל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם אֵלּוּ הַדְּבָרִים" (מדרש תנחומא ויחי, יז). בעל המדרש אינו בז לשקר האחים, גם לא מנסה לטשטש את השקר. לדידו, חששם של האחים מנקמה ומלחמה הביאם לדבר שקר, אלא שהוא עצמו – מפני דרכי שלום.

המלבי"ם, כשהוא מבקש להסביר מצבם של האחים טרם ששיקרו כאן ליוסף, מתאר מציאות שלאחר מות אב ומבהיר, כי "ראו אחי יוסף כי מת אביהם. בעוד אביהם חי היה האחוה ביניהם מצד האב החי שכלם משתתפים בו, כמ"ש 'הלוא אב אחד לכלנו', ובעוד שלא נקבר ונספד כהלכה היתה האחוה מצד שכלם משתתפים באבל ובכי על אב אחד, כי גם זה יעורר האחוה, ועתה הכירו וידעו שמת אביהם, שאין דבר שיאגד האחוה ביניהם, כי האחוה מצד עצמה תעורר איבה כשיזכור מה שעשו לו". יעקב מת, האב המאחד איננו וכעת יכול יוסף לשחרר את כעסו ולנטרל מידת האיפוק שאחז בה לאורך שנות חייו של יעקב ולדרוש נקמתו מאחיו. עכשיו, כשיורדים כולם חזרה מכנען למצרים משוכנעים האחים שרגע נקם ושילם הגיע ומחששם הגדול הם 'משחקים' ביוסף ומספרים לו על צוואת האב שדרש את סליחתו של בן רחל. ומיד אחר כך:

וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.

אבקש להתעכב, מתוך פסוקי ויחי, על אותו הרגע שנדמה שחולל את ההתרגשות, את החשש ואת השקר.

וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה וגו' (בראשית נ, יד). מילים אלו, המתארות את חזרת האחים מכנען לגושן, הם שהביאו את חז"ל לבחון את מה שעורר באחים פחד:

רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק, אָמַר שֶׁלֹא זִמְנָן לִסְעוּדָה, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא הוּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אָמַר, לְשֶׁעָבַר אַבָּא מוֹשִׁיב לִי לְמַעְלָה מִיהוּדָה שֶׁהוּא מֶלֶךְ וּלְמַעְלָה מֵרְאוּבֵן שֶׁהוּא בְּכוֹר, וְעַכְשָׁיו אֵינוֹ בְּדִין שֶׁאֵשֵׁב לְמַעְלָה מֵהֶן, וְהֵן לֹא אָמְרוּ כֵן אֶלָּא (בראשית נ, טו): לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף. (בראשית רבה ק' סימן ח')

יוסף, כך המדרש, היה נוהג לזמן את האחים ואת אביהם לסעודות. עכשיו, אחר שנפטר האב והמשפחה שוב מתכנסת במצרים, אין הוא סועד עמם והללו מזהים בזה את שנאתו המתעוררת. אלא שהמדרש מבליט צדיקותו של יוסף, בעת שאחיו חשבו עליו רעה, ומציע קריאה אחרת לגמרי להימנעותו של יוסף. בחייו של האב היה מושיבו בראש השולחן (אולי משום שקיבל עליו בשתיקה את חלומותיו הצעירים של יוסף) וכעת, עם מותו של יעקב מרגיש יוסף שאין הוא יכול לשחזר מעמד זה של ישיבה לסעודה ומעדיף להימנע מלכתחילה. ענותנותו של יוסף, בעיקר אמונתו שהכל היה מאת ה', ממשיכה בפסוקי התורה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.

וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

אלא שהיה שם עוד עניין בדרך חזרה למצרים והמדרש ממשיך ומספר:

"רָאוּ שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף לַבּוֹר" . "בְּעֵת שֶׁחָזְרוּ מִקְּבוּרַת אֲבִיהֶם רָאוּ שֶׁהָלַךְ יוֹסֵף לְבָרֵךְ עַל אוֹתוֹ הַבּוֹר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ אֶחָיו. כֵיוָן שֶׁרָאוּ כָּךְ, אָמְרוּ, עַכְשָׁו מֵת אָבִינוּ, לוּ יִשִׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה וכו'".

איזה רעיון עצום!! פסוקים כמעט אחרונים של בראשית מובילים אותנו שוב אל אותו הבור. לפני כמעט 40 שנה נזרק אליו יוסף כשהלך, דבוק תחושת 'הנני' לחפש את אחיו ולברכם לשלום וכעת, שוב הם באזור, והוא הולך לברך במקום שנעשה לו נס אך הם עצמם יראים שמא יזכיר לו הבור את שחור מעשיהם וממילא יצית מחדש את השנאה שהיתה מנת חלקת משפחתם. וכשראו כך, מיד אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ.

ויוסף,

40 שנות מדבר שלו, 40 שנות בדידות שלו עשו את שלהם. הוא לא שואל לפשר הציווי שלא קיים, הוא לא נאחז בכאביו ובכעסו. אלוהים חשבה לטובה. הוא משוכנע בזה ועל פתח הבור הוא משתטח, אולי מתקשה להאמין לריק הנורא ממנו יצא, לאפשרות המוות שחיכתה מעבר לפינה ובלב מלא הודיה הוא מברך על הנס, אותו הנס שמאפשר לו כעת להמשיך לארמונו ולדאוג לכל צרכי אחיו מעתה ועד עולם. ונמצאנו למדים, כי סופו של הספר הבראשיתי מזכיר את ראשיתו, בכל הנוגע לסוגיית הבחירה. יש 'ולפתח חטאת רובץ', יש ושנאת אחים מביאה לידי סופו של עולם ומשאירה אחריה זיכרון עמום של הבל.. ויש לפתח בור, חסר מים אך מלא נחשים, מתבונן בו אדם אחד, משנה למלך, זר לעין כנענית, שנוכחות אלוהים ממלאה את כולו ומכוונת אותו לדרוש חיים.

שבת שלום