מפתן / סיון הר שפי
אַחֲרֵי הַשָּׁנִים הָרָעוֹת
כְּבָר לֹא מְמַהֲרִים לִפְתֹּחַ
דֶּלֶת לִדְפִיקוֹתֶיהָ.
שְׁמֵנָה אִם רָזָה? קָשָׁה
אִם רַכָּה?
מָה בְּיָדֶיהָ?
נִשְׁעֶה לְבִרְכוֹתֶיהָ?
תַּעֲמֹד בְּהַבְטָחוֹתֶיהָ?
צְלִילֵי הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה:
מַפְתֵּחַ סוֹבֵב בַּחֲשָׁשׁ.
בְּקִיעַת סֶדֶק אוֹר
קהילה יקרה
אבקש להביא בפניכם את הדברים שאמרתי לתלמידות, הבוקר בטקס המציין שנתיים לטבח שמחת תורה ומלחמת 'חרבות הברזל', בסמיכות לפרשת בראשית, הנקראת השבת. הדברים מבוססים בחלקם על תורה שלמדתי משמו של אברהם ליפשיץ, מי שהיה ראש החמ"ד לפני עשור.
נשות צוות יקרות,
בנות אהובות
אינני יודעת מה הרגשתם כשהתבשרנו על עסקת החטופים אך אני בקושי הצלחתי לעשות משהו.
אפשר לתאר את מה שהיה לי במילים הבאות: עברתי לשבת על כסא בסלון, משם עברתי לשבת על כסא במרפסת וחזרתי לשבת על הספה בסלון. לא הצלחתי להרים את עצמי, לא התקדמתי בהכנות החג, לא מצאתי את נפשי לעשות כלום. כאילו רוקנו את נשמתי דווקא ביום שבו הייתה אמורה הנפש לרקוד מרוב שמחה.
ייתכן שהייתי מניחה שמשהו השתבש אצלי אלא שתיאורים דומים לזה שמעתי מכמה וכמה חברים שלי.. שסיכמו את יום הבשורה בעייפות ולאות בלתי מוסברת. אולי זה נבע מהחשש האיום, שכלום מן ההבטחות לא ימומש, אולי מתוך אי הבנה, שאומרים עליה, על המלחמה שהסתיימה ובאמת אין לזה כל בסיס במציאות אולי משום שאחר שנתיים ימים של דאגה בלתי פוסקת, של החזקת הכאב הנוראי מנשוא של כל מה שחווינו ושמענו עליו ובעיקר מתוך דאגה איומה לשלומם של החטופים התקשיתי להרגיש שחר חדש, לא הבנתי ולא ידעתי כיצד מתחילים מחדש. ויותר מזה, העובדה, שתאריך השבת החטופים נקבע לתאריך העברי של ראשית המלחמה לפני שנתיים ימים טלטל את עולמי. סגירת מעגל שכזו שאיש לא צפה אותה. והתמוטטתי.
נדמה שהמעגליות מאפיינת את העולם היהודי. עגנון, כשהוא מתאר את חגי תשרי עושה זאת במתיקות נפלאה:
השמים היו טהורים והארץ הייתה שקטה וכל הרחובות היו נקיים, ורוח חדשה הייתה מרפרפת בחללו של עולם. ואני תינוק כבן ארבע הייתי, ומלובש הייתי בגדי מועד, ואיש אחד מקרובי הוליכני אצל אבי ואצל זקני לבית התפילה.
ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים … ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מלבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה…
וכך הייתי עומד ומביט על הבית ועל האנשים שעמדו בבית, ולא הבחנתי בין אדם לאדם, שכולם כאחד עם כל הבית כולו דומים היו עלי כחטיבה אחת. ושמחה גדולה הייתה בלבי ולבי נדבק באהבה לבית זה ולאנשים אלו ולניגונים אלו. עגנון מספר על רגעי התפילה של ימים נוראים ובכלל זה של יום הכיפורים. בשפתו הפיוטית והרגישה הוא מתאר את היופי הזה של קהילה מתפללת, כולם בבגדי לבן, כולם נראים מתוקים וקדושים. ולמרות שילד בן ארבע הוא ואין לו מושג מה משמעות המושג 'הדרת קודש' הרי שהוא מרגיש אותה בכל נימי נפשו. מכירות את התחושה? הגעתן לרגעים כאלו בתפילות הימים הנוראים או בימי חג הסוכות שמחת תורה שבה כל קהל המתפללים או הרוקדים היה נראה לכן כקהילה קדושה?
אבל אז, כמה שניות אחר כך הוא נזכר:
על יד על יד פסקו הניגונים, ועדיין בת קול הייתה מנהמת עד שפסקה אף היא. נתקמטה נפשי פתאום וגעיתי בבכייה גדולה. אבי וזקני נתחלחלו ושאר כל העם עמדו עלי לפייסני. ואני דמעותיי מתגלגלות והולכות מתוך הבכייה. אלו לאלו שואלים, מי גרם לתינוק שיבכה? ואלו לאלו משיבים, מי יודע.
עתה אספר מי גרם לי שאבכה. אותה שעה שנפסקה התפילה נפסקה פתאום אותה חטיבה נאה. מקצת מן האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם ומקצתם התחילו מסיחים זה עם זה. אותם שאהבתי נדבקה בהם החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ודמות הבית ודמות היום. ועל זה היה דוה לבי ועל זה געיתי בבכייה.
נפשו של עגנון נשברה עת הורידו הגברים את טליתותיהם וחזרו לדבר דברי חולין האחד עם השני. ברגע זה נעלמה תחושת הכבוד והקדושה שאחזה בו קודם לכן ועניין זה הוא שהביאו לבכות בכי גדול.
נדמה שתחושה זו, מקודש לחול מאפיינת את הימים אחר חגי תשרי. חודש אלול במלואו מכין את הלב לקראת חגי תשרי, אחר כך ראש השנה מבשר איזו תחילה מופלאה, יום כיפור נועץ בה את גודל משמעותו והישיבה בסוכה, תחת כנפי השכינה נראית כמו מסע נעים עם אלוהים. מי שמכירה אותי יודעת, הערב האהוב עלי בשנה הוא עם תום צום יום כיפור. במהירות אני בולעת עוגיה אחת או שתיים, כוס מיץ ענבים ואני יוצאת החוצה אל החצר לבנות סוכה. המרפסת מתמלאת שירים, ריקודים שלי עם הילדים ושמחה עצומה – הנה סיימתי את הצום, עמדתי מול הקב"ה בתחנונים והשארתי ברווח של העולם את כל אשר על ליבי ועכשיו אפשר להתחיל מחדש ולקיים מצווה. בהטעמה, צאת יום שמחת תורה קשה עלי, פירוק הסוכה מפרק בתוכי קצת ועוד קצת ולמחרת היום אני חשה ריקנות נוראית. כמו לטפס על הר גבוה ונישא, להתמוגג מהנוף ומהצלחת הטיפוס ואחר כך מה? אחר כך ירידה..
כך בדיוק היא פרשת בראשית, אותה נתחיל לקרוא השבת. ראשיתה, בריאה ויצירה, התחדשות ולידה וסופה, כמה פרקים בודדים אחר כך, חטא וגירוש מגן העדן, קנאת אחים ורצח לידה ומוות ועוד מעט ממש, גם מבול שיטרוף את הכל.
אפשר היה לחוש ייאוש גדול אלמלא זכרתי שזהו הריתמוס היהודי, זוהי בדיוק התנועה שמאפיינת כל כך את התורה ואת עולם ההלכה וההגות היהודית. בצורה מעגלית, בלתי מסתיימת לעולם, התורה, כמו חגי תשרי, מוליכים אותנו מסוף אל תחילה, מקצה אל קצה.
בשמחת תורה סיימנו את ספר דברים, משה נאסף אל אבותיו, מקום קבורתו לא נודע, כאילו תם סיפורו ונעלם אלא שכמה דקות אחר כך נקרא לחתן בראשית והוא יקרא מבריאת העולם ובסופה של אותה פרשה נהדרת יוזכר כבדרך אגב נח ורק כמה דורות אחריו נפגוש מחדש את… משה.
לא עזבנו את המקום שהיינו בו. עולם בראשית יקבר תחת המבול אבל במקומו כבר יצמחו מנהיגי העולם, מנהיגי ישראל שיובילו הלאה וידרשו אותנו לבנייה מחודשת של עולם מתוקן. תשרי יביא אחריו את חשוון, שלכאורה הוא מר חשוון אך באמת הוא אוגר כוחות, לקראת תקומה והתחדשות, גשמים ופריחה המחכה לרגע הנכון לפרוח.
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב היה דורש:
…כי עיקר העבודה הוא התחדשות בחינת וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, …כי צריך אדם לסלק מדעתו ולהעביר ממחשבתו לגמרי כל מה שעבר ביום העבר או בשעה העוברת וידמה בעיני עצמו בכל יום ואפילו בכל שעה כאלו היום נולד בחינת אני היום ילדתיך ..כי השם יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ואין יום דומה לחברו ואין שעה דומה לחברתה…
בנות אהובות
אנו נחשפות בימים האחרונים לסיפורים יוצאי דופן של גבורה, בחירה בחיים ואהבה פשוטה לשירים, לאנשים, לרגעים מהחיים של פדויי השבי. יש מי שמבקש לשוב ולפרוט על הפסנתר, יש מי שדורש לנשק את הוריו ללא הפסקה, כי בעבר עשה זאת פחות מידי, יש מי שנזכר בחוכמת ההורים שנטעו בו את הכל ברגעים האפלים ביותר ויש מי שאהבתו לזמר אפשרה לו לשיר בלבו את מה שהיה אסור לשיר בקול וחיזקה את נפשו וגופו. חברה מופלאה זו של אנשים צעירים נדרשה מידי יום ביומו, כך מעל ל- 700 ימים ולילות לבחור בחיים, להתחיל מחדש. הם השילו מעצמם קילוגרמים של גוף אך נראה שהוסיפו לעצמם קילוגרמים של תעצומות נפש. וכשהנפש הפרטית שלי, שלכן מחשבת להישבר ראוי שנזכור כיצד הצליחו אלו להתחדש, לקום למציאות איומה ולדמיין לעצמם התחלה חדשה.
אור חדש לכולנו.