הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד
הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד.
וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד.
וּקְצָת שָׁחֹר וְאֵין לֹבֶן בָּעִיר.
וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאוֹד.
וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאוֹד
וּקְצָת עָתִיד, וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.
וְעוֹד לֹא קַל לִנְשֹׁם, וְעוֹד לֹא קַל
לַחְשֹׁב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל.
וּמְאוֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת.
הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים,
וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים.
אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאוֹד.
למחרת/ לאה גולדברג , מתוך 'מוקדם ומאוחר'
קהילה יקרה
הרב עדין שטיינזלץ כותב על פרשת משפטים את הדברים הבאים:
"הדבר הכי תמוה בפרשתנו, הוא הפרשה עצמה. אנו עומדים מיד לאחר מעמד הר סיני, והיינו מצפים שמה שיבוא אחרי מעמד נכבד זה יעסוק בדברים העומדים ברומו של עולם. במקום זה, אנחנו גולשים לענייני עבד, אמה, מכות וכריתות. ..
אלא שהתורה רואה את רוממות שלה במקומות אחרים מאשר בכל מיני אמונות, דעות ודתות. היא לא רואה את רוממותה בקצוות הללו, שאנחנו כרגיל היינו מחפשים למצוא בהם את הנשגב. אתה הולך, וחותר ומחפש אחר הנשגב, המבט הראשון שלך הוא על השמים מעל, על הדברים הנשגבים, ובמקום זה אתה רואה את הנשגב בכלל בצורה אחרת; אתה לא רואה אותו בתוך הרקיעים הגדולים והנשגבים הללו, אלא בתוך החומר הגולמי, עם כל הפרטים והדקויות שלו, הוא הוא הדבר שבו אתה מוצא את הבשורה".
לא בשמים היא ולא מעבר לים.
הרב יונתן זקס מסיט את עינינו אל אחת מתוך 53 המצוות המופיעות בפרשת משפטים, היא מצוות היחס לגר:
'וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר: כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם' (שמות כ"ג, ט') ורואה בה את אחד מהעיקרים בתורת ישראל, את החובה להושיט יד, לראות לנפשו של האחר, להיות מולו באמפתיה.
"הפחד מפני אלה שאינם כמונו", כך הרב זקס, "מסוגל לנטרל את יכולת התגובה האמפתית. ומן הסיבה הזו, המצווה שציינו היא מצווה המשַנה חיים. היא אומרת לנו לגלות אמפתיה כלפי הגר מפני שאנו מכירים את ההרגשה של מי שנמצא במצבו; אך יותר מכך: היא אפילו רומזת לנו כי פיתוח היכולת האמפתית כלפי זרים היה מלכתחילה אחת המטרות של הגלות במצרים. ה' כמו אומר לנו: סבלותיכם לימדו אתכם דבר שחשיבותו עצומה. במצרים לחצו אתכם, נגשו בכם, ועל כן אתם תבואו לעזרתם של הנלחצים והנדכאים בכל מקום. אתם סבלתם, ולכן אתם תצטיינו בהושטת עזרה לזולת הסובל".
זה כבר ימים רבים שאנו במציאות של צער ומצוקה. נדמה שכולנו, נפש גר בנו, נלחצים ומדוכאים והאפור היום אפור מאוד בלבנו. אנו תרים אחר גאולה ונחמה אך אפילו הקב"ה בעצמו, 'בְּשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין אוּמּוֹת הָעוֹלָם מוֹרִיד שְׁתֵּי דְמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל, וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ' ואין מנחם. עם שובם היום למנוחת עולמים של עודד ליפשיץ, שירי, כפיר ואריאל ביבס מתמלא הים עוד ועוד דמעות. ודווקא בשעות אלו, כמה חשובה האמפתיה, להיות קשובות לקולות הנהי והבכי, לדאוג שלא לעזוב ידיהם של מי שיזדקקו לנו בשנים הבאות, לראות שאנו נותנות תקווה לאלו שחשך עליהם האור. ובתוך כל אלו לברוא גם את רגעי התקווה.
במאמרו 'עולם בנוי וחרב ובנוי' מציג הרב כתריאל ברנדר את מדרש תנחומא על פרשת נח, כמי שמאפשר לקום מתוך האפלה:
"אֵ֚לֶּה תּֽוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת-הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ-נֹֽחַ"
זה אחד משלושה שראו ג' עולמות: נח, ודניאל, ואיוב: נח ראה עולם ביישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו ביישובו. דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בבניין בית שני. איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה ביישובו".
שלושה ראו ביתם בנוי, חרב ושוב בנוי. נח, שעשה לו תיבה וכשיצא ממנה שתה לשכרה ונפל לייאוש, דניאל איש חמודות שחלם וחזה חזיונות בארמונו של מלך בבל וזכה לראות בבנין בית שני ואיוב, שכל עולמו התמוטט לנגד עיניו וזכה לראותו נבנה שוב. שלוש אלו, כך הרב ברנדר, מלמדים אותנו, בני דור היגון, כיצד יש להתרומם מהשכול. יש לנו אחריות לבנות תיבה של יציבות בים בוער, להמשיך ולחלום על מנת לייצר מציאות שהיא פרי אותו החלום וללמוד להתפלל, לא רק עבור עצמנו כי אם בעיקר עבור רעינו.
או אז: "הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים, וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים. אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאוֹד."
שבת שלום.
