אגרת פרשת שמות

ה' אוהב את המתווכחים

הסנה / דֹּב חומסקי

הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ

בְּקִרְבְּךָ בּוֹעֵר הוּא אוֹ בַּחוּץ.

אַתָּה קַשּׁוּב: מֵיתָר אַחַר מֵיתָר פּוֹקֵעַ

בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַדָּחוּס.

הַסְּנֶה בּוֹעֵר בָּאֵשׁ, אֲבָל אַתָּה יוֹדֵעַ,

כִּי אֶלֶף פַּרְפָּרֶיךָ נִשְׂרָפִים.

בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים, כִּפְרֹחַ יוֹם גּוֹוֵעַ,

הָעֲנֻגִּים וְהַיָּפִים.

קהילה יקרה,

"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה." (שמות, ג', א'-ג').

הרש"ר הירש, לפני כ200 שנים מסביר את הדימוי המשתקף בהתגלות מלאך ה' מתוך סנה בוער שאינו מתכלה: "במישור הלאומי, פירושו: ״עִמּוֹ־אָנכִי בְצָרָה״ (תהילים, צ"א, ט"ו) – ״כביכול אני שותף בצערן״ (שמות רבה ב', ה'). אף אם נמצאים הם עתה במצב של השפלה, ומסובבים ב״קוצים״ (כמו הסנה שהוא שיח קוצני), אנכי עימם, אני משתתף בצערם, אני אתם אפילו בתוך הסנה." ולא יכולנו לבקש מילים טובות יותר מאלו בימים בהם אנו נמצאים.

לפני שבע שנים, בשנת תשע"ח, כתב הרב יונתן זקס כמה הוא מודאג מהמתקפה על חופש הביטוי במערב, בייחוד בקמפוסים האוניברסיטאיים. חופש הביטוי, מוגבל שם בשם "המרחב הבטוח", כלומר מרחב המגן על אדם מפני שמיעת דעות המצערות אותו, בשם הדרישה ל"אזהרות טריגר" ובשם המלחמה נגד "מיקרו-אגרסיות", כלומר נגד כל אמירה שמישהו עלול לחוות אותה כמעליבה גם אם לא הייתה בה שום כוונה כזו.

למגמה הזו יש מניעים נאצלים, מסביר הרב זקס: להגן על רגשותיהם של אנשים פגיעים. זהו שיקול אתי לגיטימי. ההלכה מתייחסת ללשון הרע בחומרה מופלגת ומטילה סייגים רבים על הדיבור על הזולת. חז"ל אמרו ש"המלבין פני חברו ברבים- כאילו שופך דמים". הם אף דרשו מעצמם לדבר בלשון נקייה והשתמשו בלשון סגי נהור כדי לא להעלות על דל שפתיהם דברים הנשמעים מכוערים או פוגעים.

אבל מרחב בטוח באמת איננו מקום שבו משתיקים דעות נוגדות. להפך: זה מקום שבו אדם מקשיב בכבוד לדעות הסותרות את דעתו, ביודעו שאם כך יעשה, גם דבריו שלו יזכו לכבוד ולאוזן קשבת. זהו החופש האקדמי, והוא נחוץ לחברה חופשית כאוויר לנשימה. כדברי ג'ורג' אורוול, "אם יש לחירות משמעות, משמעות זו היא הזכות לומר לאנשים מה שאין הם רוצים לשמוע".

הרב זקס ממשיך ומצטט את ג'ון סטיוארט מיל, הפילוסוף בעל 'על החירות', שכתב כי הפגיעה החמורה ביותר בחופש היא "להציג את האוחזים בדעה המנוגדת כאנשים רעים ולא מוסריים". דבר זה קורה כיום במוסדות האמורים להיות מגיניו של החופש האקדמי. אנו קרובים קרבה מסוכנת למה שג'וליאן בנדה תיאר ב-1927 כשטבע את המונח "בגידת האינטלקטואלים": הידרדרות החיים האקדמיים לכדי זירה של "מתן תשתית אינטלקטואלית לשנאות פוליטיות" (עמ' 27). כמעט 100 שנים אח"כ ואנחנו רואים את הדברים במו עינינו, לא רק באקדמיה.

מפליא לראות כי ביהדות, עוד מראשיתה, הוויכוח ושמיעת הדעות המנוגדות עומדים בלב החיים הדתיים. בפרשתנו ניתן לכך ביטוי עז: משה מתווכח עם אלוהים. זוהי אחת התכונות המדהימות ביותר של האיש משה. הוא מתווכח עם אלוהים כבר בפגישתם הראשונה, בסנה. ארבע פעמים הוא הודף בטענות שונות את קריאתו של ה' אליו להוציא את בני ישראל לחופשי, עד שה' כועס עליו (שמות, ג', א'-ד', ז'). נועזים אף יותר הם הדברים שמשה מטיח כלפי ה' בסוף הפרשה: "אֲדֹ-נָי, לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה – וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (ה', כ"ב-כ"ג).

זו צורת התבטאות חריגה של אדם המדבר אל אלוהים. אבל טרם הספקנו לשכוח שמשה אינו הראשון בתורה העושה כן. הראשון היה אברהם, למשמע כוונתו של אלוהים להשחית את ערי הכיכר קרא, "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית, י"ח, כ"ה). הרב זקס ממשיך ומפרט את רשימה של נביאים שאימצו דרך זו והתווכחו עם אלוהים בהם: ירמיהו, (י"ב, א'), חבקוק (א", י"ג) ואיוב (מ"ב, ז') ומוכיח שהשמיים אינם "מרחב בטוח" במובן העכשווי של הביטוי. להפך: אלוהים אוהב את אלה המתווכחים איתו – כך עולה מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים.

באורח מפתיע לא פחות, חז"ל המשיכו את המסורת הזו ונתנו לה שם: מחלוקת לשם שמיים (אבות, ה', י"ז). ככזו הם מגדירים מחלוקת שמטרתה בירור האמת, להבדיל ממחלוקת לשם ניצחון (המאירי במסכת אבות). כך הייתה היהדות לציוויליזציה שכל כתביה הקאנוניים הם אוספים של מחלוקות – אולי היחידה בעולם שהיא כזו. מדרשי חז"ל מושתתים על העיקרון כי לתורה "שבעים פנים" וכל פסוק פתוח לפירושים רבים. המשנה גדושה במשפטים בתבנית "רבי א' אומר ב', רבי ג' אומר ד'". הגמרא אומרת כי הקב"ה עצמו אומר על דעותיהם החלוקות של בית הלל ובית שמאי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" (עירובין, י"ג, ע"ב). והרב זקס ממשיך ומפרט איך התרבות הזו של המחלוקת ממשיכה להתקיים לאורך הדורות במסורת היהודית.

מדוע? ראשית, מפני שרק אלוהים יכול לראות את האמת בשלמותה. אנו בני התמותה יכולים לראות בכל רגע נתון רק שברירים מן האמת, ועל כן אנו נידונים לריבוי נקודות מבט. אנו רואים את המציאות באופן אחד עכשיו, באופן אחר ברגע אחר. שנית, מפני שביסוד הצדק והמשפט עומד העיקרון המכונה במשפט הרומי audi alteram partem, "שמע את הצד השני". לכן רוצה אלוהים בבני אדם שיתווכחו איתו; שיעמדו לפניו כסנגורים ויבקשו רחמים על מישהו, או יקראו לו, כמו משה בסוף פרשתנו, לחוש לעזרת עמו. כדי שהצדק ייעשה, וכדי שייראה, נדרש לשמוע הן את התביעה הן את ההגנה. החופש לחלוק חיוני לכל חברה המבקשת את האמת והצדק. לא "מרחבים בטוחים" דרושים לנו אם כן, אלא תרבות דיון שבה כורים אוזן גם לדעות שלא נעים לשמוע. אחד מן היפים במאמרי חז"ל הוא זה המסביר מדוע ההלכה נקבעה בדרך כלל על פי בית הלל: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (עירובין, י"ג, ע"ב).

מהיכן למדו זאת? מהקב"ה בכבודו ובעצמו, שהאנשים שבחר בהם להיות נביאיו הם אלה שהיו נכונים לקיים מחלוקת לשם שמיים אפילו עם השמיים עצמם – למען הצדק והאמת. כל אחד מאתנו הלומד להקשיב לדעות שונות משלו, ולהבין שהדבר אינו מצמצם אותו אלא מגדיל אותו, מגלה רעיון משנה-חיים: הרעיון של מחלוקת לשם שמיים.