אגרת פרשת יתרו

אגרת יתרו תשפ"ה

בין ברית לאמנה חברתית

בראשית תקופת ההשכלה, עם תחילת התפרקות הרעיון המלוכני, כשמתרחשת המהפכה הצרפתית וה'אבות המייסדים' מקימים את ארה"ב, עסקו פילוסופים מדיניים רבים ברעיון "האמנה החברתית". כשבחרנו, שולי ואני, לעסוק השנה בפרשת השבוע דרך ה"רעיונות משני החיים" של הרב זקס, הנחתי שבפרשת יתרו נגיע למושג הזה. מה רבה היתה הפתעתי כשקראתי את דבריו הבאים של הרב זקס:

הברית הוא מושג בעל מעמד מרכזי בפרשתנו, וביהדות המקראית בכלל. בעת החדשה, בעיקר במאה ה-17, היה לרעיון הברית המקראית מקום של כבוד בצמיחתן של החברות החופשיות במערב. אלא שלאורך הזמן, ובהשפעת ז'אן-ז'אק רוסו, המילה "ברית" התחלפה בביטוי "אמנה חברתית". יש דמיון בין השתיים, אך הן אינן זהות כלל. הן פועלות על פי הגיונות שונים ומכוננות מוסדות ומערכות-יחסים שונים.

באמנה, או חוזה, שני אנשים או יותר נפגשים, כל אחד מציג את האינטרסים שלו, ויחד הם מנסים להגיע לעסקה שתהיה כדאית לכולם. בברית, לעומת זאת, שני אנשים או יותר, שכל אחד מהם רואה ברעהו אדם נבדל, שלם וראוי לכבוד, מתלכדים בקשר של נאמנות ואמון לעשיית דבר-מה שאין הם יכולים לעשות כל אחד לבדו. אין זו עסקה; זו מחויבות מוסרית. הברית דומה לנישואים יותר מכפי שהיא דומה לחוזה מסחרי. חוזים ואמנות עוסקים באינטרסים; בריתות – בזהויות. חוזים מביאים לאדם רווח; בריתות מחוללות בו תמורה. בחוזים יש אני ואתה; בבריתות – אנחנו.

המהפכנות של המקרא, מבחינת משנתו המדינית, טמונה בכך שיש בו לא רגע מכונן אחד אלא שניים. על הראשון מספר פרק ח' בספר שמואל א': העם בא אל שמואל הנביא ומבקש ממנו מלך. ה' אומר לשמואל להזהיר את העם מפני התוצאות. המלך ייקח מהעם את בניו לרכבים ולפרשים, את בנותיו לרקחוֹת ולטבחוֹת, את רכושו למס, ועוד ועוד. העם מתעקש, ושמואל נאות, ובפרקים הבאים מושח את שאול למלך. המהר"ץ חיוּת הסביר ששמואל בנאומו הציע לעם אמנה חברתית, במתווה שהוא בדיוק זה שהציע לימים תומס הוֹבּס בספרו הידוע "לווייתן". אנשים מוכנים לוותר על חלק מזכויותיהם ולמוסרן לכוח מרכזי – מלך או ממשלה – שבתמורה מספק להם הגנה מפני אויבים מחוץ ומפני מתנכלים מבית, בדמות צבא ומערכת חוק. בספר שמואל נמצאת אפוא הגרסה המתועדת הראשונה של אמנה חברתית.

אלא שמאורע זה היה הרגע המכונן השני של ישראל כאומה, לא הראשון. הראשון מתואר בפרשתנו. זהו מעמד הר סיני, שבו כרת העם עם אלוהים ברית – ולא אמנה. בימי שאול נולדה ישראל כממלכה; אך בימי משה, מאות שנים קודם לכן, עוד בטרם נכנס העם לארצו, נולדה ישראל כאומה בריבונות האל.

שני המוסדות המרכזיים בדמוקרטיות המערביות המודרניות הם מוסדות חוזיים: השוק מיוסד על חוזים מסחריים, והמדינה על אמנה חברתית. השוק עוסק ביצירת עושר ובחלוקתו; המדינה עניינה יצירת כוח וחלוקתו. ברית, לעומת זאת, אינה נוגעת לא לעושר ולא לכוח, אלא לקשרי השייכוּת והאחריות המשותפת. אמנה חברתית מכוננת מדינה, ואילו ברית חברתית מכוננת חברה. חברה היא מכלול היחסים שאינם תלויים בעסקאות של כסף ושל כוח: נישואים, משפחות, קהילות, קהלי-מתפללים, ארגוני צדקה והתאגדויות וולונטריות. השוק והמדינה הם זירות של תחרות. החברה היא זירה של שיתוף פעולה. אנו זקוקים לשני הדברים.

הברית היא הדוגמה העילאית לקשר המאגד יחדיו, למען מטרה משותפת, יחידים וקבוצות השונים מאוד זה מזה. הרי אין לך בעולם שוני גדול מזה שהתקיים בין הצדדים בברית סיני: אלוהים מכאן, בני ישראל מכאן. הצד האחד אינסופי ונצחי, ומשנהו מוגבל ובן תמותה.

האמת היא שהזיקה הבין-אישית הראשונה בעולם, זו שבין אדם לחוה, מתוארת בתורה בביטוי הכומס הגדרה תמציתית למהותה של הברית: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". עזר, אך עומד בנפרד, כנגד. בנישואים לא האישה ולא האישה מקריבים את זהויותיהם המובחנות. בהר סיני, אלוהים נשאר אלוהים ובני ישראל נשארו בני אדם. סמלה של הברית הוא נר ההבדלה: פתילים רבים הנבדלים זה מזה לחלוטין אך יוצרים יחד שלהבת אחת.

בימי משה רבנו אפשרה הברית לבני ישראל להיות "אומה אחת בריבונות האל" למרות חלוקתם לשנים-עשר שבטים. בריתות יוצרות אחדות בלי אחידות. הן מוקירות את הרבגוניות, אך מבקשות לתעל אותה למען הכלל: שהגוונים לא יכלו כוחם בהתכתשויות, אלא יתרמו כל אחד את תרומתו המיוחדת לו. מתוך ריבוי של יחידים נוצר יחד גדול.

כמה מרחיקי-ראות היו דברי משה רבנו כשאמר לבני ישראל שהתורה "הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ, 'רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'" (דברים, ד', ו'). התורה ממשיכה להאיר לא רק לנו היהודים אלא גם לכל מי שמחפש הדרכה בעת משבר.

אם אתם מוצאים את עצמכם בקונפליקט המאיים לפרק דבר-מה לגורמים – נישואים, משפחה, עסק, קהילה, מפלגה, ארגון – נסו ליצור בין כל הגורמים ברית שתלכד אותם סביב יעד משותף, באופן ששום צד לא יטען לניצחון או יחוש תבוסה. כל הנדרש הוא הכרה בכך שיש דברים שאפשר לעשותם רק ביחד, ואיש מאיתנו אינו יכול להשיגם לבדו. הברית מרחיבה את האופק שלנו מהאינטרס העצמי אל הטוב המשותף. אין רע באינטרס העצמי. הוא הכוח המניע את הכלכלה ואת הפוליטיקה, את השוק ואת המדינה. אך יש דברים שאי אפשר להשיג על בסיס אינטרס עצמי גרידא; דברים כגון אמון, ידידות, נאמנות ואהבה. הברית היא אם כן רעיון שבכוחו לשנות חיים ולשנות את העולם.

בַּחֲצֵרֵנוּ עֵץ חַיִים יִפְרַח / אמיר גלבוע

בַּחֲצֵרֵנוּ עֵץ חַיִים יִפְרַח

וְרִמוֹנִים

וּפַעֲמוֹנֵי הַכֶּסֶף.

הַשַׁעַר לוֹ תָמִיד נִפְתַח

וְלֹא יִירָא אִישׁ

אֵלָיו לָגֶשֶׁת.

הַשֶׁמֶשׁ בַּעֲנָפָיו יָאִיר

בְּמוֹעֲדָיו יְבֹרַךְ גֶשֶׁם

וִירֹק-עַד סְבִיבָיו הַדֶשֶׁא.

לַיְלָה בּוֹ חֲלוֹם יִשְׂגֶה

וְלַבֹּקֶר יַבְשִׁיל הַפֵּשֶׁר.

בַּחֲצֵרֵנוּ עֵץ חַיִים יִפְרַח.

שֶׁכָּךְ חָלַמְתְ, שֶׁכָּךְ.