אגרת פרשת בא

הסיפור שאנו מספרים

שיר ראש חודש / מאיה ווינברג

וְאוּלַי זוֹ עֵת הַנִּסִּים

אוּלַי דְּבָרִים קְטַנִּים גְּדוֹלִים

וְנִפְלָאִים לְלֹא שִׁעוּר נִקְרִים בְּדַרְכֵּנוּ

מִבְּלִי שֶׁאֲפִלּוּ הֵרַמְנוּ אֶת הָרֹאשׁ

אֲנִי מְאַחֶלֶת לָנוּ שֶׁלֹּא נֵדַע צַעַר

גָּדוֹל לִזְמַן מָה רַק צְעָרִים קְטַנִּים

כְּפִי שֶׁלְּפֶתַע נִצְפּוּ גַּחְלִילִיּוֹת בְּהָרֵי הַגָּלִיל

וּבִירוּשָׁלַיִם שָׁנִים אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֶדְרוּ כָּלִיל

לֹא לָנוּ הַיְּכֹלֶת לְהָבִין

גַּם אִם לֹא נוּכַל לַחְדֹּל מִלְּנַסּוֹת

כָּעֵת בָּאִים נִסִּים יָפִים כְּמוֹ פֵיוֹת

לְמִי שֶׁמַּאֲמִין אֲבָל גַּם לְמִי שֶׁלֹּא.

קהילה יקרה,

את דרשתו לפרשת בא (בספר "רעיונות משני חיים") מקדיש הרב זקס לרעיון של חינוך ילדים דרך סיפור הסיפור שלנו. מאתיים ועשר שנים שבני ישראל גולים על אדמת נכר, כותב הרב זקס, ואחרי תקופה ראשונה של שפע ונוחות, הם נרמסו ושועבדו, שנים על שנים, ולאחרונה אף נגזר עליהם רצח-עם שקט של הריגת כל הבן היילוד. עכשיו, אחרי אותות ומופתים וסדרה של מכות שהורידה את האימפריה הגדולה ביותר בעולם העתיק על ברכיה, הם עומדים לצאת לחופשי. ועל מה משה מדבר איתם? שלוש פעמים הוא שב ומדבר איתם על העתיד הרחוק, על הימים שלאחר המסע, כשהם יהיו חופשיים בארצם. הוא מדבר איתם על חינוך: על חובת ההורים כלפי ילדיהם. הוא מדבר איתם על השאלות שילדיהם אולי ישאלו אותם בימים רחוקים, כשהמסות הגדולות שעיניהם תראינה בקרוב יהיו לכל היותר זיכרון מטושטש. הוא אומר לאחיו בני ישראל לעשות את מה שעם ישראל אכן עושה מאז ועד היום. ספרו לילדיכם את הסיפור. עשו זאת בדרך האפקטיבית ביותר. תנו להם לחוות שוב את הדרמה של הגלות והיציאה ממנה, העבדות והחירות. עודדו את ילדיכם לשאול שאלות. ספרו את הסיפור כאילו אתם יצאתם ממצרים, לא כדין וחשבון היסטורי יבש. אמרו להם שאורח החיים שלכם והטקסים שאתם משמרים הם כאלה מפני ש"זֶה עָשָׂה ה' לִי" – לא לאבותיי אלא לי. עֲשׂוּ זאת חי. עשו זאת חם. עשו זאת חד. עשו זאת חג. ולא פעם אחת הוא אומר זאת, אלא שלוש: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" וַאֲמַרְתֶּם, "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (י"ב, כ"ה-כ"ז), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (י"ג, ח'), "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר, 'מַה זֹּאת?' וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (י"ג, י"ד).

מדוע סבר משה שזה הדבר החשוב ביותר שיש לומר ברגעים הגורליים של הגאולה? כי חופש הוא יצירתה של אומה, ואומה צריכה זהות, וזהות צריכה זיכרון, והזיכרון מקודד בסיפורים שאנחנו מספרים. הקשר החזק ביותר בין דורות הוא הסיפור על אלה שבאו לפנינו: סיפור ההופך לסיפורנו שלנו, ואנו מנחילים אותו כמורשת מקודשת לאלה שיבואו אחרינו. הננו הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו. ראשיתה של זהות היא הסיפור שהורים מספרים לילדיהם. סיפור זה מספק את התשובה לשלוש שאלות היסוד שכל אדם חושב חייב לשאול בשלב זה או אחר בחייו: מי אני? למה אני כאן? איך ראוי, אם כן, שאחיה? יכולות להיות תשובות רבות לשאלות הללו. התשובות היהודיות הן אלו: אני בן, או בת, לעם שאלוהים פדה מעבדות לחירות. אני כאן כדי לבנות חברה המכבדת את החופש של אחרים ולא רק את זה שלי. וחובתי לחיות מתוך ידיעה פעילה שהחופש הוא מתת האלוהים, והדרך לכבדו היא לשמור את ברית משפטיו ואהבתו.

הרב זקס ממשיך ומצביע על כך שפעמיים בתולדות המערב נשכחה עובדה זו, או שהתעלמו ממנה, או שמרדו נגדה והוא מתייחס לתהליכים שהביאו לנאורות ולנעורות ואני ממליצה עד מאד לקרוא את דבריו במלואם.

במבט כמעט נבואי (שכן הדברים נכתבו לפני שבע שנים, בשנת תשע"ח) קובע הרב זקס שאינדיבידואליזם-היתר של זמננו לא יאריך ימים. אנחנו בעלי חיים חברתיים. איננו יכולים לחיות בלי זהויות, משפחות, קהילות ואחריות משותפת. פירוש הדבר שאיננו יכולים לחיות בלי הסיפורים המחברים אותנו לעבר, לעתיד, ולקבוצה גדולה שההיסטוריה שלה והייעוד שלה הם גם ההיסטוריה והייעוד שלנו. התובנה של התורה עודנה תקֵפה. כדי להקים חברה חופשית ולקיימה, צריך כל אחד לספר לילדיו כיצד הושג החופש ומה היה טעמם המר של החיים בלעדיו. להטעימם מלחם העוני ומן המרור. המאבד את הסיפור הזה, סופו שיאבד את חירותו. כך קורה כאשר שוכחים מי אנחנו ולמה.

את דבריו של הרב זקס אני קוראת בהתרגשות גדולה כשמול עיניי המילים הבאות: "היום יום פטירתה של סבתי שהלכה לעולמה לפני ארבע שנים בגיל 82. סבתא היתה אישה טובה וישרה. אני עדיין זוכר את מילותיה האחרונות אליי, כשהיא שוכבת על המיטה שממנה היא לא קמה עוד: 'זכור תמיד כי אתה יהודי וכבד את דתך'". מילים אלה כתב סבי, ז'ראר אלכסנדר ז"ל, בצרפת, ביומן שכתב בשנות מלחמת העולם השנייה שנפתחה כשהיה בן 14. ראשיתו של היומן במחברת שנועדה לשמש אותו לרגל כניסתו לבית הספר העל יסודי, כניסה שנדחתה בשל פתיחת המלחמה. סבי כתב ביומנו, כמעט מידי יום, עד שבגר מספיק והצטרף למחתרת הצרפתית. כשנפטר סבי, לפני כמעט שמונה שנים, התוודענו ל11 מחברות היומן המתארות אירועים משמעותיים בשנות התבגרותו, בהם גם ההכרות עם סבתי, לצד תיאור אותנטי של המצב הפוליטי והמלחמתי בצרפת ובעולם באותן השנים. בשבוע שעבר, לכבוד יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יצא היומן לאור בעברית, בספר "יומן מלחמה ואהבה" המאפשר לנו, צאצאיו של סבי, להכיר את הסיפור המשפחתי שלנו.

הרב זקס חותם את דבריו לפרשת בא במילים הבאות: המתנה הגדולה ביותר שבידנו לתת לילדינו אינה כסף ואינה קניין, כי אם סיפור. סיפור אמיתי, לא פנטזיה; סיפור המחבר אותם אלינו ואל מורשת עשירה של ערכים נאצלים. אנו מביטים לאחור, על פני שלושת אלפים ושלוש מאות השנים שעברו מימי משה ועד הנה, ונוכחים לראות כמה צדק משה. סיפור המסופר על פני הדורות הוא מתנת הזהות. והיודע את זהותו, היודע מי הוא ומה ולמה, יכול לנווט במדבריות הזמן באומץ ובבטחה.