אגרת פרשת ויחי

אגרת ויחי תשפ"ה

חיים של רסיסים

רָאִיתִי צִפּוֹר לְבָנָה בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר

וְיָדַעְתִּי כִּי קָרוֹב לִכְבּוֹת אוֹר

עֵינַי בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר.

רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יַד אִישׁ

וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ

עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ.

רָאִיתִי עָלֶה אֲשֶׁר נָפַל, אֲשֶׁר נוֹפֵל.

הַזְּמַן קָצָר. אֲנִי אֵינִי קוֹבֵל.

(נתן זך, "ראיתי ציפור לבנה", מתוך "רגע אחד שקט בבקשה",

הקיבוץ המאוחד 2018)

קהילה יקרה

נפרדים לשלום מיעקב, טומנים בארון מוסתר את עצמות יוסף ונרעדים מהידיעה שגלות ארוכה וקשה לפתחו של עם ישראל. בשבוע שעבר קראנו בפרשת ויגש ובשל חופשת החג לא דרשנו יחדיו את הפרשה בבית המדרש, ברשותכם אזכיר אותה היום.

יוסף, כשהוא מצווה לסגור את דלתות חדרו ולהשאיר אותו עם אחיו המפוחדים, שלא זיהו נים וקמט מפרצופו של אחיהם הצעיר, ונראה שלא יכלו ממילא לזהותו כי מעולם לא הכירוהו קודם לכן בשנאתם אותו, פונה אליהם בדברים הבאים:

אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִּיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱ-לֹהִים".

מה אומר להם יוסף? כיצד הוא מבין את שארע אותו בחייו ומדוע מסיר מאחיו את הסיבה להתגלגלותו מצרימה?

הרב זקס ז"ל, בבקשו להשיב לשאלות אלו מזכיר שלושה יהודים שעסקו בפסיכותרפיה (בתורת הריפוי הנפשי). ויקטור פראנקל, ניצול אושוויץ, שפיתח על יסוד מה שעבר בחצר גהנום זו את גישת הלוגותרפיה, שבמרכזה האדם המחפש משמעות. פרנקל טען, כי אף שהנאצים גזלו מאסירי מחנות המוות כמעט כל שמץ של אנושיות, דבר אחד הם לא הצליחו לקחת: את החופש לבחור את עמדתם כלפי הנסיבות הנתונות. עוד מזכיר זקס את אהרון בֶּק, ממייסדי הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי, שמצא כי אצל אנשים הסובלים מדיכאון, הרגשות כרוכים תדיר במחשבות שליליות על עצמם, על העולם ועל העתיד וכי מצב רוחם משתפר אם גורמים להם לחשוב באופן מציאותי יותר. ואחרון את מרטין סליגמן מייסד הפסיכולוגיה החיובית, החותרת לא רק לטפל בדיכאון אלא גם לקדם באופן פעיל את מה שסליגמן מכנה "אושר אמיתי" ו"אופטימיות נרכשת:

'הדיכאון, טען סליגמן, קשור תכופות לפסימיות, וזו מגיעה מדרך מסוימת של פירוש אירועים שהוא מכנה "חוסר אונים נרכש". אנשים פסימיים נוטים לראות כישלונות כתמידיים ("ככה זה אצלי תמיד"), אישיים ("זה קרה בגללי") וכוללניים ("הכול ככה"). משום כך הם מרגישים שהחוויות השליליות שלהם בלתי-נמנעות ואינן בשליטתם. אחרת היא הסתכלותם של האופטימיים. לדידם, אירועים שליליים הם חולפים, הם פרי גורמים חיצוניים, והם לא הכלל אלא היוצאים מן הכלל'. על ידי מתן פרשנות חדשה לסיפור חייהם ניתן להביא אנשים אלו לאושר ולתחושת הקלה.

הרב זקס מצביע על שלושה מכנים משותפים לשלוש מטפלים אלו:

1. האמונה כי תמיד יש יותר מאפשרות אחת לפרש את מה שקורה לנו
2. הטענה כי אנו יכולים לבחור בין הפרשנויות השונות
3. ההנחה כי אופן החשיבה שלנו מעצב את אופן הרגשתנו.

הרב זקס טוען, כי בפסוקי ההתוודעות של יוסף אל אחיו מתגלים ששורשיה היהודיים של גישה טיפולית זו והם קדומים לתורות הפסיכולוגיה של המאה 20. לדידו, המטפל הקוגניטיבי הראשון היה יוסף שהבין את רעיון המסגור-מחדש – כלומר שאפשר להסתכל על מאורעות שליליים בחיים בדרך חדשה ועל ידי כך להשתחרר מדיכאון ומחוסר אונים נרכש.

קשה לדעת מתי אימץ יוסף פרשנות זו לסיפור חייו הקשה כל כך אך ברור מדבריו שהוא יצר לעצמו, כך בלשונו של זקס, 'מסגור-מחודש של המאורעות, כדי שאחיו לא יצטרכו לחיות תחת משא אשמה נורא על שמכרוהו לעבדות ורימו את אביהם והסבו לו שנים על שנים של אבל שאינו קהה'. יוסף, מייחס את הישגיו לאלוהים ובכך נענה לקריאתם של הפסיכותרפיסטים ומשתחרר מכאביו, כשהוא חושב על מה היה רוצה עוד להגשים בחייו, מפרש מחדש את גורלו המכביד וממתיק אותו לעצמו ומוכן לראות את הצדדים הטובים בלבד במצבו הנתון. לא עוד גורל, אלא יעוד.

קהילה אהובה

לפני פחות משבועיים נהרג בעזה בנם של חברים אהובים ויקרים לליבי, יובל שהם, בנם של אשרת ואפרים. כאנשי רוח, שפה וספרות הם שאלו מהתורה ומהפרשה את פסוקי השכול להודעתם על נפילתו, הניחו פרשנותם את שארע להם במילים המצמררות: 'והילד איננו ואני אנא אני בא'.

לפני כמה ימים קמו מן השבעה על בנם וכדרכם האצילית והאנושית, כמי ששולחים יד וניגשים לנחם את קהל המנחמים שלהם עצמם, שלחו לנו תמונה ושיר:

כל מי שחי

עם לב שבור

זוכה מדי פעם

לרגעים מרגשים של חסד

כשקרן אור אחת

חודרת והופכת

כל רסיס ורסיס

מרסיסי לבו

לאינספור שמשות

שזוהרות בתוכו

(נטלי מנחם)

בין פרשת ויגש לפרשת ויחי קראנו, אליק ואני את הודעתם ונאלמנו דום. בידוע, אחת השאלות הגדולות על פרשת ויחי, פרשה בה כמעט הכל נסוב סביב מותו של יעקב וגם מיוסף אנו נפרדות, היא מדוע נקראה ויחי – ועוד, שזו פרשה סתומה, היחידה בבראשית, וכבר רש"י מתרץ, שעם מותו של יעקב נסתתם הכל, הגיעה גלות ופורענות ותורה גדולה שלו נעלמה מן העולם ומה חיות בה?

אלא שסוף הפרשה מזכיר את עצמות יוסף ויפה דורשת החסידות, לא עצמות יוסף אלא עצמיות יוסף, שהיה מאיר ברוח אלוהים שלו.

הרב זקס, כשהוא מספיד את יוסף רואה בו לא רק את הפסיכותרפיסט הראשון כי אם גם את הראשון לסלוח: וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ, "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, 'כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ'. וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ". …

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, "אַל תִּירָאוּ. כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם". וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.

יוסף, המבין היטב את חששם של האחים ממנו, עתה כשאביהם איננו עוד וניתן להינקם מהם על מעשיהם בעבר, שב ומפציר באחיו לקבל את פרשנותו לחייו, את סיפור המסגרת שהעניק למציאות, כזו הנותנת לה פרשנות חיובית. הוא מסוגל לסלוח משום שבאיזה זמן שהוא סלח גם לעצמו, סלח לאלוהיו וראה באור אחר את גבורתו של האלוהים בעולם. לא אתם, הוא אומר, לא אני –

רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יַד אִישׁ

וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ

עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ.

רָאִיתִי עָלֶה אֲשֶׁר נָפַל, אֲשֶׁר נוֹפֵל.

הַזְּמַן קָצָר. אֲנִי אֵינִי קוֹבֵל.

יש צער בעולם, יש כאב אך מידי פעם זוכה אדם לרגעים מרגשים של חסד, כשקרן אור אחת

חודרת והופכת כל רסיס ורסיס מרסיסי לבו לאינספור שמשות שזוהרות בתוכו.

יהי זכרו של יובל המתוק, גדול הגוף והלב והעיניים מבורך לעולמים בגנזי שמים ועל האדמה הטובה.

שבת שלום