אגרת פרשת וישב

אגרת וישב תשפ"ה

הנרות הללו קודש הם

"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו".

(בראשית ל"ז)

קהילה יקרה

נדמה, כי לא משנה איזה שיר עברי יפהפה אחפש לראשית דברי, דברי הגות או פיוט, כפסוקים אלו של ראשית פרשתנו לא אמצא בארסנל השפה העברית לדורותיה. באחת אנו נזרקים לליבה של מעשייה, כזו שהייתה יכולה לפתוח כל טרגדיה יוונית, להשאיר אותנו חסרי נשימה נוכח כל טעות אפשרית שנקרת בדרכו של גיבור המעשה, עד למותו הצפוי מראש.

פרשתנו רואה בתולדות יעקב את בנו יוסף. כמו משתהה לרגע הפסוק להסביר אותם תולדות וכבר אנו נפגשים עם צעיר בן 17 שנה המביא דיבת אחיו לפני אביהם ואין התורה חשה צורך להסביר מדוע ולמה. בתעוזתה ממשיכה התורה ומספרת לנו מעלליו של הנער המפונק בכותנת פסים, המונעת ממנו כל אפשרות לעבוד לעמל יומו, כדרכם של אצילים שכפות ידיהם מוצנעות בשרוולי הבד הארוך, מתארת בפנינו את אהבתו של האב 'לנבחר בבניו' וזורעת עוד את זרעי השנאה אחר שחולם הוא חלומות של מלכות. האחים, ששנאתם הולכת ומתפתחת מן הפסוק השלישי לא יכולים לדבר עם 'הלז' שלום ולנו ברור, כצופים מן הצד, לאן כל זה הולך ובא ומתקרב.

הומרוס, מגדולי המשוררים ביוון העתיקה השווה בין בריאת האדם לעלים שביער:

"נמשלו שבטי בני-אדם לשבטי העלים ביער.

עלים הרוח תטלטלם על-פני האדמה, והיער שב ומוציאם מחדש ומלבלב,

כי-בא תור הזמיר:

שבט האדם גם-הוא:

הללו בו צצים, וזה נובל."

האדם, כך המורוס, הוא עוד פרט בטבע שגורלו עיוור והוא נתון לגורמי שמים ורוח ולמוירות הגדולות, (Μοῖραι) שלוש אלות הגורל הזקנות והאכזריות, שלא באמת אכפת להן מה יעלה בגורלו של זה האומלל. פרשתנו ממשיכה ונראית כאילו היא מובילה אותנו הישר לזה, לזרועות השפה והספרות של יוון, כשהיא מתארת את בואו של יוסף אל אחיו, אי שם בעמק דותן, ומלבה את כעסם של האחים שמרחוק הם כבר חורצים את גורלו. הללו יזרקהו לבור, יבצעו את זממם בכותנת השנואה ויפטרו בקריאה: טרוף טורף יוסף. איננו עוד. הם ישבו לסעודה ואנחנו נשמע לדורות את צווחתו של רש"י:

מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַבּוֹר רֵק", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵין בּוֹ מָיִם"? מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ"

הבור יערבל את נפשינו בחושך וצלמוות שלו, בין טלטול לחיים ומוות בלי שתהיה העין שלנו, כצופים, שולטת עוד בנעשה לגורלו של יוסף. הוא עצמו ימשך מעם הבור, יובל אל פוטיפר בדרך לא דרך, ימלט מן הפיתוי יפול אפיים ארצה שוב בתוך בור חשוך של אסוריי פרעה ויצטרך להסתמך על זיכרון תשוש של שר רווי אדי אלכוהול, שישכח.

טרגדיה, כבר אמרנו.

הרב זקס, כשהוא מתאר סיפורו של יוסף מסביר את רצף ההשתלשלות באופן הבא: "אנחנו חיים את חיינו במבט קדימה, אך מבינים אותם רק במבט לאחור. כשאנו חיים מיום ליום, חיינו יכולים להיראות כרצף חסר משמעות של מאורעות אקראיים, סדרה של מקרים והתרחשויות שאין לה צורה או היגיון פנימי. פקק תנועה גורם לנו לאחר לפגישה חשובה. הערה סתמית שאנו משמיעים מעליבה מישהו באופן שלא התכוונו אליו כלל. אנו קרובים כחוט השערה להשגת עבודה נחשקת אך מחמיצים אותה. החיים כפי שאנו חווים אותם בזמן אמת דומים להגדרה של הסופר ג'וזף הלר להיסטוריה:

"שקית אשפה של התרחשויות אקראיות שנקרעה ונתפזרה ברוח."

כך היא תפיסתו של המתבונן מתוך חושך גדול, מקרקעית האדמה הטחובה. ואולי יש בזה להסביר עניין עמוק הנוגע לחנוכה שלנו.

במסכת שבת (כ"א) , משמו של רבי תנחום נאמר: "נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי: ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר ניומי משמיה דרב תנחום מאי דכתיב והבור רק אין בו מים ממשמע שנא' והבור ריק.. אמר רבה נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח"

ומרחיבה תורה תמימה (בראשית לז:כד אות כ') וצ"ל שראובן ואחיו לא ידעו שבבור יש נחשים ועקרבים, שהרי חשב ע"פ עצה זו להשיבו אל אביו… ולא יפלא אם לא ראו מה שבתוך הבור, כי לפי מה שכתב המפרש למס' תמיד ספ"ק דאין השלכה פחות מעשרים אמה, וכאן דכתיב וישליכו, א"כ הי' הבור עמוק עשרים אמה ויותר.. שאין עינו של אדם שולטת כמו לענין נר חנוכה וסוכה…

במקום חושך שולט גורל, לכן ראוי ונכון שכשאנו מניחים נרות חנוכה על מפתן דלת או חלון תהיה העין יכולה לראות את האור, להכיר בו, להתמלא ממנו. חשכת יוון הגדולה היתה בזה שמיסכה מספרותה הגדולה, משפתה העשירה, מתרבותה המועצמת על עניינו הכלות אך בה בשעה מוטטה עולם רוחני הדורש לראות את החיים כחלק מתוכנית אלוהית נרחבת, בעלת זיקת האל לאדם ולעולם. לעתים נדרשת השתהות ומבוכה, בלשונו של הרב זקס, לא תמיד יכיר האדם במה שקורה לו מידי יום, כי "אנחנו יכולים לראות את תפקיד ההשגחה העליונה בחיינו רק כשאנו מפנים אותן לאחור. זה פשר דברי ה' למשה "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי". תראה אותי רק לאחר המעשה שעשיתי בחייך; רק כשתביט לאחור… כל עוד אתם באמצע סיפור חייכם, אל תחשבו שהבנתם אותו. זהו הלקח של יוסף. בהיותו בן עשרים ותשע, יכול היה לחשוב, בצדק גמור מנקודת המבט של הרגע, שחייו הם כישלון נורא: אחיו ונאים אותו, אביו מבקר אותו, הוא נמכר לעבד, נאסר באשמת שווא, והסיכוי האחרון שלו להשתחרר חלף עם שר המשקים השכחן. אך המחצית השנייה של הסיפור מראה כי חיי יוסף לא היו כאלה כלל, וחלקם הראשון היה מבוא לחלקם האחרון. סיפור חייו היה לסיפור הצלחה חסר תקדים, מבחינה פוליטית וחומרית, אבל לא פחות מכך גם מבחינה מוסרית ורוחנית. הוא היה האיש הראשון בהיסטוריה המתועדת שסלח. כשהציל את אזור מצרים מרעב היה לאיש הראשון שהבטחת ה' לאברהם, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" התגשמה בו".

היהדות , כך הרב זקס, היא הפך הטרגדיה. היא אומרת לנו שכל גורל גרוע וכל גזרה רעה יכולים להיבטל.

בתפילה לשובם של אחינו ואחיותינו מבור תחתית אפל, לרווחה ולהצלה ולשינוי הגזרה.

שבת שלום.