איגרת פרשת וישלח

אגרת וישלח תשפ"ה

מאבק האמונה

עדיין / אלנתן מיה

"…כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל." (בראשית, ל"ב, כ"ט)

וַעֲדַיִן, אֲפִלּוּ אַחֲרֵי שָׁנִים מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה

אֲנִי נֶאֱבָק בַּמַּלְאָךְ לָגַעַת בִּקְצֵה רַגְלוֹ

שֶׁיִּתֵּן לִי שֵׁם חָדָשׁ

יְיַשֵּׁר אֶת הֶעָקֹב שֶׁבִּי

שֶׁאוּכַל לַחֲצוֹת אֶת הַנָּהָר

לְהִכָּנֵס אֶל אַרְצִי

לְפַגֵּשׁ בְּאָחִי הַמְּפֻיָּס עִם הַכּוֹכָבִים

שֶׁאוּכַל לִשְׂמֹחַ בְּכָל הַלֵּאֶה

וְלַחְשֹׁד בְּעֶדְרֵי הָרְחֵלִים הַיּוֹרְדִים מִן הַגִּבְעָה

וּמְרַפְּדִים אֶת עוֹלָמִי בְּשֶׁקֶר לָבָן נָקוּד וְטָלוּא.

אֲנִי נֶאֱבָק בְּחַסְדָּהּ הַגָּדוֹל שֶׁל אִמִּי

הַמַּשְׁקָה בְּמוֹ יָדֶיהָ עֶדְרֵי גְּמַלִּים שְׁלֵמִים.

כָּמוֹהָ, אֲחוּז הִתְרוֹצְצוּת אֲנִי נֶחְבָּט בַּשְּׁאֵלָה

לָמָּה זֶה אָנֹכִי

וּדְרִישָׁה גְּדוֹלָה חֲתוּמָה עַל שְׁמִי

כִּי מָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעוֹלָם

כָּל כֻּלּוֹ אֶלְנָתָן.

קהילה יקרה,

יעקב, האיש שהיה לישראל, אביה התם של אמונתנו, איננו המועמד המתבקש לתפקיד הגיבור הדתי. כך קובע הרב יונתן זקס בדרשתו לפרשתנו כפי שהיא מובאת בספר "רעיונות משני-חיים". ומפרט, שיעקב איננו מצטייר, לפחות לא מעל פני השטח של הכתובים, כמי שיש לו איזו מן התכונות של יתר אבות האומה וגדוליה – האומץ והאדיבות של אברהם, הנאמנות והאיפוק של יצחק, הלהט והעוז של משה, השירה והשררה של דוד, או השגב והתקווה של ישעיהו. הוא היה מוקף כולו בעימותים: עם אחיו עשו, עם חותנו לבן, בין נשותיו רחל ולאה ובין ילדיו שיריבות האחים שלהם הורידה לבסוף את המשפחה כולה לגלות מצרים. חייו נראים כשדה של מתיחויות.

והיו גם העסקאות הסבוכות שלו. קניית הבכורה מעשו, לקיחת ברכותיו, ולבסוף ההערמה על חותנו התככן. בכל פעם נראה היה שיעקב הרוויח, אבל אז המצב הידרדר. ההתחזות של יעקב לעשו אחיו, בהדרכת רבקה, גרמה לו שייאלץ לברוח מהבית, וכפי שאנו רואים בפרשתנו- אימתו מפני נקמת עשו לא קהתה גם אחרי יותר מעשרים שנה, בשובו ארצה. התרמית שרימה את אביו חזרה אליו, בגלגול דומה, מידיו של לָבָן. ואפילו הבריחה המתוחכמת שלו מלבן עלולה הייתה להיגמר באסון אלמלא הזהיר ה' את לבן בחלומו לבל יפגע בו (ומכאן המימרה בהגדה של פסח, "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכול"). חיי יעקב מצטיירים בתורה כסדרה בלתי פוסקת של בריחות.

מיהו ומהו יעקב, אם כן? שתי התשובות שניתנו על כך הפוכות זו מזו וכבר השווה הרב זקס בפרשת תולדות בין תשובת המדרש לתשובת הפשט. יעקב של מדרשי חז"ל הוא יעקב שנמשך אל בית הכנסת עוד בהיותו ברחם אמו (בראשית רבה, ס"ג, ו'), שבילה את שנות נעוריו בבית המדרש (שם, שם, י') שנראה כמו אברהם (מדרש לקח טוב) ושזרועותיו דָמו לעמודי שיש (בראשית רבה, ס"ה, י"ז). מניעיו תמיד טהורים. הוא קנה מעשו את הבכורה כי לא יכול לשאת את מראה עשו מקריב קרבנות (מתוקף היותו בכור) לעבודה זרה (שם, ס"ג, י"ג). אשר לברכות, עצם התעוורותו של יצחק נועדה לאפשר את גניבתן (שם, ס"ה, ח). עשו היה ההפך מכך: טיפוס אלים והפכפך שאחז את עיני אביו כך שיחשוב שהוא צדיק הדור (רש"י על בראשית, כ"ה, כ"ז), אך למעשה ביצע – באותו יום ששב בו "עייף" מהשדה – שורה שלמה של פשעים וביניהם רצח (בבלי, בבא בתרא, ט"ז ע"ב).

זהו דיוקן מוקצן, אך יש לו בסיס בכתובים. יעקב נקרא "איש תם", וכינוי זה משדר פשטות, יושר וכנות. המובן הפשוט של נבואת-האורַקְל שרבקה קיבלה לפני הולדת התאומים היה שהבן הגדול יעבוד את הבן הצעיר. היא ידעה שיעקב הוא הממשיך המיועד. ובכלל, כפי שכתב המהר"ץ חיות ב"מבוא האגדות" שלו, המדרשים נוטים להציג את גיבורי המקרא כטובים לגמרי או רעים לחלוטין, מטעמים מוסריים וחינוכיים מובנים. הנחלת התנהגות נכונה לילדים זקוקה לסִפרוּת בצבעי שחור לבן; קשה ללמד ילדים מה מותר ומה אסור על סמך סיפורים עתירי מורכבות, עמימות וגוני אפור.

יעקב האחר הוא זה העולה מפשט הכתובים: איש שחייו עקובים ונפתלים, כפי שהצגנוהו קודם. השאלה המתבקשת היא – למה בחרה התורה לתאר כך את האב השלישי? הרי התורה בררנית מאוד בפרטים שהיא מנדבת. למה לא בחרה לספר פרטים אחרים, שיציירו את יעקב בצבעים מלבבים יותר?

נראה לי, אומר הרב זקס, שהתורה מעבירה לנו, כאן ובכל יתר המקומות, מסר יוצא דופן: שאם אנחנו יכולים באמת להתייחס לאלוהים כאל אלוהים, במלוא השגב וההדר, אנו יכולים גם להתייחס לבני אדם כאל בני אדם עם כל חולשותיהם. בכל ספרות דתית אחרת המוכרת לי, הגיבורים זוכים לאידיאליזציה עד כדי על-אנושיות. הם אלוהיים או אלוהיים-למחצה, מושלמים ונטולי חולשות. בתנ"ך אין גיבורים כאלה. אפילו נוח, הצדיק התמים בדורותיו, האיש שהתהלך את האלוהים (ו', ט'), משתכר ומתבזה. אפילו איוב, ש"אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב, א', ח'), מקלל את יומו. יעקב, אפילו יותר מהם, הוא התגלמות היכולת האנושית לטעות.

ואולי זו הנקודה. חייו של יעקב היו סדרה של מאבקים. שום דבר לא בא לו בקלות. הוא, רק הוא מכל האבות, היה אדם שבחר בעצמו להיות נבחר. לאברהם קרא ה' אל ייעודו. יצחק נבחר בטרם לידתו. משה, יהושע, שמואל, דוד, ישעיהו, ירמיהו – את כולם בחר אלוהים לשליחותם. לא כן יעקב. הוא אשר קנה את בכורתו, הוא אשר לקח את ברכותיו, הוא אשר בחר לשאת את ייעודו של אברהם הלאה אל העתיד.

ה' לא התגלה אליו עד שברח מביתו. ורק שנים רבות לאחר מכן, כשהוא לבדו בלילה, מבועת מן המפגש הצפוי עם עשו, נאבק עמו האיש המסתורי – ה' או מלאך ה'. רק ליעקב ניתַן, בידי אלוהים או בפי מלאך, שֵם חדש לגמרי, לא עיבוד של שם ישן אלא זהות חדשה לחלוטין: ישראל. ומאלף אפילו יותר: אף כי נאמר לו פעמיים כי לא יקראו לו עוד יעקב, תחילה מפי ה"איש" ("לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל", ל"ב, כ"ט) ואז מפי הגבורה ממש ("שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ", ל"ה, י') – הנה התורה עצמה ממשיכה לקרוא לו יעקב, כרומזת לנו שהמאבק לא תם כל חייו; כמוהו כרבים ממאבקינו שלנו.

אלא שהדו-קרב המתמשך של יעקב עם אלוהים ואנשים, הוא שהוליכו אל הישג שלא אברהם ולא יצחק זכו לו: כל ילדיו נשארו ממשיכיו, בני אמונת ישראל. "לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא", אמרו חכמינו: (אבות, ה', כ"ג) לפי הצער – השָׂכר. זהו יעקב. ה' מבקש לא רק את אנשי הקודש: אל כולנו הוא מבקש לבוא. על כן נתן לנו את אברהם לאוהבים ואת יצחק ליראים ואת יעקב-ישראל לנאבקים.

זהו, אם כן, הרעיון משנה-החיים של השבוע הזה: אם אתם מוצאים את עצמכם נאבקים באמונתכם, אתם בחברה טובה: נמצא אִתכם יעקב-שנעשה-ישראל, אבינו כולנו, אביהם של מאמינים בני מאמינים.