ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן
'כּוֹכָב צֶדֶק לַדּוֹרוֹת זָרַח אוֹרוֹ
אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם בִּבְנֵי דוֹרוֹ
אֲשֶׁר בַּאֲבִיב שְׁנוֹתָיו הִכִּיר בּוֹרְאוֹ
וַיַּרְא שָׁם בִּמְאוֹרוֹתָיו אֶת מִשְׁטָרוֹ
זָקֵן יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה לֹא שַׂר צָבָא
וְעִם שׁוֹלְפֵי חֲרָבוֹת זִכְרוֹ לֹא בָא
אַךְ לְהַקְהִיל קְהִלּוֹת נַפְשׁוֹ תָאֲבָה
וּלְלַמְדָם אֶת לִקְחוֹ מִדֵּי עָבְרוֹ
וְהִנֵּה הוּא כְאַרְיֵה מִתּוֹךְ יַעַר
וְעִם קוֹמֶץ אֲנָשִׁים מְעַט מִזְּעָר
מוּל אַרְבָּעָה מְלָכִים קָפַץ נִסְעָר
וְאֶת חַרְבָּם שָׂם לְאַל בַּעֲפָרוֹ
וּבְיוֹם בֶּן כּוּשׁ הִשְׁלִיכוֹ אֶל כִּבְשָׁנוֹ
יָרַד מַלְאָךְ אֶל תּוֹכוֹ וְצִנְּנוֹ
כִּי שָׁם שָׂם לוֹ אֵל שַׁדָּי בְּבִטְחוֹנוֹ
אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם בִּבְנֵי דוֹרוֹ (בָּרוּךְ זִכְרוֹ)
הפייטן דוד בוזלגלו ז"ל
קהילה אהובה
השבת נפרד לשלום מאברהם. רק לפני שלוש פרשיות התוודענו אל מי שנדמה שהתורה כולה נכתבה עבורו, אך צניעות הכתוב וצניעות אישיותו הציגה אותו, כביכול, היה רק חלק משרשרת דורות שבט שם הארוכה: 'וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן', כך בפשטות וברגילות נכנס אברהם אבינו בשערי החומש שלנו ויפה כל כך שם ליבו לזה הרש"ר הירש וכותב" ' התורה מביאה אותנו עכשיו אל חוג קטן וצר – כדי להראות לנו את עלילות ה'. הנה אחד עולה כיונק, ללא תואר וללא הדר: הוא שליח ומבשר ומכשיר בידי ה', הוא מסייע להגשמת התכלית האחרונה.. ובסופו נזכר אברהם, היאו היה אחד מבני הדור, שביטאו לראשונה את עיקרון "נעשה לנו שם": ובניגוד לעיקרון הזה היה תוכן חייו "לקרוא בשם ה'" והקריאה בשם ה' היתה מורשה לבניו.. ואברהם מאיר לה את הדרך, הוא המעורר והמזהיר, לבל ישתכח מן האנושות האידיאל הזה'.
בשבת זו, (ולמעשה היום כ"א חשון) אנו מציינות גם את יום פטירתו של אחד מחכמי, הוגי וגדולי הרבנים במאה זו, הרב יונתן זקס ז"ל שנפטר לפני ארבע שנים והשאיר אחריו 'שם' גדול ותורה המפיצה עצמה למרחקים. באחד מציטוטיו על מהותה של היהדות, ציין הרב זקס, כי 'היהדות הביאה אנשים רגילים לנהל חיים בלתי רגילים' ונדמה, כי מאחרי רעיון זה גלומה גם אישיותו של אברם, איש אור כשדים שמגיע לגיל המופלג של מאה שבעים וחמש שנה ופרשתנו השבת חותמת עליו את הגולל בתיאור מותו הרגוע, השקט, במילים הנפלאות:
וְאֵ֗לֶּה יְמֵ֛י שְׁנֵֽי־חַיֵּ֥י אַבְרָהָ֖ם אֲשֶׁר־חָ֑י מְאַ֥ת שָׁנָ֛ה וְשִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה וְחָמֵ֥שׁ שָׁנִֽים׃
וַיִּגְוַ֨ע וַיָּ֧מׇת אַבְרָהָ֛ם בְּשֵׂיבָ֥ה טוֹבָ֖ה זָקֵ֣ן וְשָׂבֵ֑עַ וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו"
וגם כאן, בביאורו את הפסוק, מסביר הרש"ר הירש: 'זקן ושבע – הוא השיג את השלמות המוסרית והרוחנית, שאדם יכול להשיג בחייו, אף זכה לראות את קיום כל משאלותיו.' עמוקים ונשגבים יותר דברי חז"ל, המציירים את המוות, בדרך שבשר ודם לא העלה על לבו מעולם, קל וחומר שלא ביטא בשפתיו: "בשעה שצדיקים מתים מראה להם הקב"ה עד שהם בעוה"ז מתן שכרם שהוא עתיד ליתן להם לעוה"ב ונפשן שבעה והם ישנים" (בראשית רבה ס"ב, ג)
הרב זקס, כשהוא ניגש לפסוקים אלו, רואה בהם מהמסקרנים בתורה כולה ומביע שאלה עמוקה, הנשמעת כמעט כצעקה מדממת: 'אין בתורה מוות שָלֵו מן המוות הזה. והרי אנו יודעים מה היו חייו של אברהם – כמה מתוחים, כמה מתסכלים, כמה עתירי ניסיונות קשים. בצו ה' היה עליו להיפרד מארצו, ממולדתו ומבית אביו וללכת ליעד לא ידוע. פעמיים אילץ אותו הרעב לצאת לגלות ולסכן את חייו. צאצאים לאין ספור הובטחו לו, ככוכבי השמיים לרוב וכחול אשר על שפת הים – אך עד לגיל זקנה מתקדם התהלך ערירי. כאשר היה לו סוף סוף בן מהגר שפחת אשתו, ה' אמר לו לגרשו. ואם ניסיון זה אינו שובר-לב די צורכו, הנה את בנו היחיד משרה אשתו, יצחק, זה שה' אמר עליו שיהיה יורשו הרוחני וממשיך בריתו בדורות הבאים, הוא נצטווה להעלות לעולה. שבע פעמים הובטחה לו ארץ, אך במות שרה לא היו לו אפילו ארבע אמות של קרקע לקבור אותה, והוא נאלץ להפציר בחתים למכור לו חלקת שדה ומערת קבר. אלה הם חיים של תקוות נכזבות והתגשמויות מושעות. על איזה מין אדם שחייו היו כאלה יכולה התורה לומר שמת "בשיבה טובה, זקן ושבע?"
בתשובתו הוא מזכיר את ניצול השואה ישראל קרישטל ז"ל, שהאריך ימים וציין את יום הולדתו ה -114, גיל שהכניס אותו לרשימת עשרת האנשים היחידים מאריכי ימים ביותר מאז החל רישום האוכלוסין המודרני. זקס מתאר מסע יסוריו של קרישטל ז"ל, דרך מחנות הריכוז, דרך מחנה ההשמדה אשוויץ, שם ובמקומות אחרים ראה כיצד נרצחים כל בני ביתו, והוא, אוד מוצל מאש יחידי ממשפחתו, משקלו 37 קילוגרם ורגליו נושאות אותו אך בקושי. זקס מבקש להבין מה הביאו לידי הצלחתו הכלכלית והמשפחתית בתום ימי המלחמה, כשהוא שבע ימים וזקנתו טובה. ותשובתו, שלמדה משיחות שקיים עם ניצולי שואה רבים, אחת, ישראל קרישטל, כמו אחיו למלחמה ולשמד התמקדו בכל כוחם בעתיד.
ואת זאת בדיוק, ממשיך הרב זקס, עשה גם אברהם אבינו.
'בימי חייו קיבל מאלוהים שלוש הבטחות: לצאצאים, לארץ, ולהיותו אב המון גויים ולא רק אומה אחת (בראשית יז, ד-ה). והנה, במות שרה, בהיותו בן 137, היה לו בן אחד רווק; ארץ משלו לא הייתה לו, גם לא פיסת קרקע; ולאומים טרם יצאו ממנו. אך שום מילה של תלונה לא יצאה מפיו. דומה שהוא הבין שאלוהים רוצה שיפעל, לא שיחכה לאלוהים שיעשה את המלאכה במקומו.
ולכן פעל. הוא מיהר ורכש חלקת קרקע ראשונה בארץ ההבטחה, את שדה המכפלה בחברון; ואז ציווה על עבדו למצוא אישה לבנו יצחק, כדי שייוולדו נכדיו הראשונים משרה; ולבסוף, והוא ישיש מופלג, התחתן בשנית והוליד שישה בנים שעתידים היו להיות אבותיהם של המון גויים. רק להרף עין ישב והתאבל על העבר; הוא מיהר לעשות את הצעדים הראשונים לבניין עתידו'.
הנה רעיון חיים, ממשיך זקס, 'כדי להמשיך קדימה לאחר טראומה וטרגדיה יש לבנות תחילה את העתיד – ורק אז לגשת אל זיכרון העבר'.
וכמים הפנים אל הפנים, כהמשך לתורתו המנגנת ניגונים של הלב מזכיר לנו הרב זקס, הרבה לפני שהתרגשה עלינו מלחמת החרבות הקשות את הדברים הבאים, ויהי זה דגל ונס להאיר לנו מתוך חשיכה אמת גדולה, עתידית וחיה:
'פעם, ניגש אליי מישהו', מספר הרב זקס, 'ואמר: אהבתי את מה שאמרת על ישראל, אבל אתה לא חושב שאתה יוצא לקרב אבוד? זו הייתה שאלה טובה. כשאני רואה את בידודה של ישראל ואת הדמוניזציה שנעשית לה, ואת שובה של האנטישמיות לקמפוסים ולשאר המקומות, כשאני רואה אנשים צועדים בלונדון ונושאים כרזות 'כולנו חיזבאללה', כשאני רואה כמה מעט לומדים אנשים מההיסטוריה וכיצד הם חוזרים שוב ושוב על אותן שגיאות – אני כמעט מתפתה להסכים: כן, אולי זה קרב אבוד'.ובכל זאת, עניתי לו כך: 'כן, המלחמה היהודית היא קרב אבוד. תמיד הייתה כזאת. משה הפסיד. יהושוע הפסיד. ירמיהו הפסיד. שאפנו לאידיאלים שמעבר לגבול השגתנו. קיווינו לחברה של חסד שאינה בגדר האפשר. האמנו בימות משיח שנמצאים תמיד מעבר לאופק הרחוק. נאבקנו עם המלאך ויצאנו צולעים. ובינתיים אלה שניצחו אותנו נעלמו. ואנחנו עדיין כאן. עדיין צעירים. עדיין מלאי כוח. עדיין יוצאים לקרבות ומפסידים בהם. ואף פעם לא משלימים עם ההפסד. לא מוכנים להתמסר לציניות. הסוג הזה של קרבות אבודים ראוי להמשיך ולצאת אליו יותר מאשר לכל קרב של ניצחון קל, ולכל נחמה שהיא בוסר'. ('לרפא לב שבור', בתוך ' האם זה קרב אבוד' , עמוד 32)
