איגרת פרשת לך לך

אברהם – אביו של עם מכוון פנים

אָבִי הָיָה אֱלהִים / יהודה עמיחי

אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי

אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן

אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,

וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר

בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,

לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,

אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,

לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת

עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.

אַחַר-כָּך הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה

כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי וְאָמַר: אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף

שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:

הַדִּבֵּר הָאַחַד-עָשָׂר, "לא תִּשְׁתַּנֶּה"

וְהַדִּבֵּר הַשְּׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֵּה, תִּשְׁתַּנֶּה"

כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִי וְהָלַךְ

קהילה יקרה

שירו המרגש של עמיחי משחק בליבי שנים רבות. הוא נוגע בנימי הנימים של נשמתי ופורט על אהבתי האישית, הטמירה לאבי ז"ל מיכאל רוזנק, שדיבר ניגונים, ידע לבכות ולצחוק ובעיקר העביר לנו את עשרת הדיברות ברכות ובאהבה, מעולם לא ברעם ולא בזעם, שהיו רחוקים מאישיותו מזרח ממערב. מאידך, מעולם לא היה אלוהים, לא התיימר להיות אלוהים והמשך שירו המופלא של עמיחי, השם בפי אביו את הבקשה להוסיף על עשרת הדיברות תמיד הפתיעו אותי, מעט כיווצו את מחשבתי הדתית. האם אפשר להוסיף על דבר האלוהים?

בשנה האחרונה התמודדנו לא פעם בשאלה זו, עת באנו לחשוב כיצד לציין את חגי השנה החולפת וזו שנכנסה בעקביה בעת מלחמה. הדיון ההלכתי, החברתי והתאולוגי בדבר הוספות ושינויים לחגי תשרי העסיקו אותי לא מעט והתרגשתי לראות את העיסוק בזה בבתי הכנסת השונים בכל העולם. מטבעי חשתי, כי גדולת ישראל ונצחיותו של העם טמונה, בעיקר בעבודה שלא שינה מעולם. שעל אף אירועי ההיסטוריה שלו מצא את הדרך דווקא להמשיך את הקבוע והיציב שאפיין את מורשתו. מאידך, בתוך הקבוע, כקורבן התמיד שעלה מידי יום, מצא את הדרך לרמז, להבליט, לחדש ולקיים את הנצחי תוך שהוא בועט וחי את הווה המתמשך שלו.

בבואו לדבר על פרשת לך לך כותב הרב יונתן זקס ז"ל, כי כבר בשנת 1950 העלו בספרם 'הקהל הבודד' שלושה יהודים סוציולוגיים את השאלה: האם אופי הוא עניין אישי לגמרי או שהתרבות הסובבת מעצבת אותו. לטענתם, סוגים שונים של נסיבות היסטוריות יצורים סוגים שונים של אנשים. כדוגמא לזה הראו, כי חברות שהן על סף צמיחה – חברות בשינוי, כפי שקראו לזה מייצרים טיפוסים אישיותיים של מכוונני פנים. בחברות אלו נמצא תנועה מרובת שינוי, האוויר יהיה מלא ברחשי גילוי ויצירה ויהיה צורך להתרגל לשינויים ולאתגרים חדשים ללא הרף. בחברות אלו יבקשו להתקדם, אך מתוך שמירה מוקפדת ואמונים לעבר שעיצב את החברה מלכתחילה. בחברות אלו, כתב זקס, הקדישו ומקדישים עדיין את מלא העניין בחינוך. הצעירים לומדים להפנים את שהיה וממשיך לעצב את עולמם הפנימי. את דמות המופת לחברה מוכוננת פנים רואה זקס באברהם אבינו. האיש, אשר נקרא ללכת ולעזוב את כל שיש לו כשלפניו ציור הנפש של מה שמבקש הקב"ה להראות לו, היה מכוןן מתוך קול פנימי שקרא לו ללכת. הוא לא פעל כך משום שאבותיו פעלו כך תמיד וגם לא משום שכך היה מקובל. היה לו האומץ לעזוב, טוען הרב זקס, משום שהיה מסוגל להישמע לקול פנימי, ששמע אותו אומר לו, שכל העולם מעבר אחד והוא, האיתן, מן העבר השני. נדמה שבזה כוחו של אברהם ובזה כוחו של האב , לבן השיער, שמת בזרועות עמיחי – המתח בין 'אל תשתנה' ל'תשתנה תמיד' מהווה אולי אחד מאבני החן והכח של העם היהודי. אנו מחזיקים את סוד אי ההימחות מעל העולם, את כח ההישרדות משום שאנו בעלי קול פנימי המצווה אותנו לקום וללכת, לשנות ולהשתנות כשמסורת חינוכית בת אלפי שנים מקוננת בנו וכשהפנים מכוונות תמיד אל הקבוע בנשמתנו, אל האלוהים.

השבוע, במקום לדרוש בפרשת השבוע קיימנו, כפי שתוכלו לקרוא בהמשך, לימוד חברותאי בענייני גשמים לכבוד יום ז' חשון. המקורות חיברו את הבנות, ליום בו מתפללים על הגשמים שיבואו והדגישו תפילות עם ואדם שיהיה הגשם פותח שערי שמים לתפילות על ברכה, שפע ורוויה.

רַב נִזְדַּמֵּן לְמָקוֹם אֶחָד.

גָּזַר תַּעֲנִית

קרא ליום צום ותפילה בגלל עצירת גשמים וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים.

יָרַד לְפָנָיו שְׁלִיחַ צִבּוּר,

אָמַר "מַשִּׁיב הָרוּחַ" – וְנָשְׁבָה רוּחַ,

אָמַר "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם" – וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים.

אָמַר לוֹ: מָה מַעֲשֶׂיךָ?

אָמַר לוֹ: מְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת אֲנִי,

וּמַקְרִיא לִבְנֵי עֲנִיִּים כִּבְנֵי עֲשִׁירִים,

וּמִי שֶׁאֵין לוֹ – אֵינִי נוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּלוּם;

וְיֵשׁ לִי בְּרֵכָה שֶׁל דָּגִים,

וְכָל מִי שֶׁמְּסָרֵב אֲנִי מְשַׁחֲדוֹ בְּדָגִים

וּמְשַׁדְּלוֹ עַד שֶׁהוּא בָּא וְקוֹרֵא.

סיפור קצר, עמק מים, שצירו המרכזי בחינוך הילדים. גם הגשם, גם המים הם פרי אהבה לבני האדם, פרי אהבה לילדים ומסירת תורה ומסורת דרך חדשנות פדגוגית, שכולה מתיקות, קצת שוחד, ואמונה במסירה עצמה. שבת שלום