אגרת פרשת בהר תשפ"ד

שבּת / אסתר ויתקון

הָיוּ כַּפּוֹת יְדֵי אִמִּי

מְלַהֲטְטוֹת בַּבָּצֵק בְּחֶמְדָּה

שֶׁל כֹּהֶנֶת גְּדוֹלָה הַמְּטִיבָה

אֶת נֵרוֹת הַתָּמִיד בַּמִּקְדָּשׁ

לְהָאִירָם בְּזִיו עֶלְיוֹן

אֶת עֲלֵה זְהַב הַבָּצֵק הֵנִיפָה, שָׁטְחָה

רִדְּדָה בְּאֶצְבָּעוֹת חוֹלְמוֹת

מְפַזֶּרֶת אִבְקַת קִנָּמוֹן

גַּרְגְּרֵי חֶמְאַת פֶּטֶל זָהֹב

נִיחוֹחַ קָקָאוֹ וּפִרְחֵי צִמּוּקִים

חִיּוּכָהּ כָּמוּס בֵּין שְׂפָתֶיהָ

הַמַּלְאָכִים בְּמִטְבָּחָהּ אָמְרוּ

שֶׁחִיּוּכָהּ דּוֹמֶה לַחִיּוּךְ שֶׁהָיָה לֵאלֹהִים

כְּשֶׁאָפָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי

אֶת הַשַּׁבָּת

בְּאַהֲבָה

קהילה יקרה

והנה, הגענו אל פרשת בהר, התשיעית בספר ויקרא, כמעט אחרונה טרם נגולל את הספר כולו ונעבור אל המדבר.

פרשתנו מזכירה שני עניינים מרכזיים, את השמיטה ואת היובל, שניהם מחייבים עזיבה, התרחקות מהחומר והרכוש שצברנו עם השנים:

" וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה'׃ שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃ וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַה' שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃ האֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃ וְ֠הָיְתָ֠ה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאׇכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃ וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּהְיֶ֥ה כׇל־תְּבוּאָתָ֖הּ לֶאֱכֹֽל"

האלשיך מקשה על הפסוק הראשון של פרשתנו:

'כי תבואו אל הארץ אשר אנוכי נותן לכם': הרי זה מיותר. כי מי לא יידע שהוא הנותן, כי לה' הארץ ומלואה?' ויותר מזה, מחזק האלשיך דבריו ומדגיש, כי הפסוק מדבר בהווה מתמשך, הקב"ה נותן ולא נתן את הארץ באיזו פעולת עבר. אלא, שצריך האדם לדעת, כי לא ניתנה הארץ כמתנה ליורש ללא הפסק, אלא שיש לחדש מתנת הקב"ה בכל עת, ואם נסור מעבודת ה', הרי שיקחה מאתנו. לא הרבה פסוקים אחר כך, כמעיין חיתום לראשית הפרשה שבים אנו אל מצוות השבת, לא לפני שמקדימה התורה באיסורי עבודת האלילים, המזכירים שוב, כי הארץ איננה כמתנת עולמים וכי חילולה בעבודה זרה יבטיח התרחקותנו ממנה:

לֹֽא־תַעֲשׂ֨וּ לָכֶ֜ם אֱלִילִ֗ם וּפֶ֤סֶל וּמַצֵּבָה֙ לֹֽא־תָקִ֣ימוּ לָכֶ֔ם וְאֶ֣בֶן מַשְׂכִּ֗ית לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בְּאַרְצְכֶ֔ם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת עָלֶ֑יהָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹהֵיכֶֽם׃ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י ה'".

פרשתנו מבקשת להכניס אותנו אל הארץ המובטחת תוך שהיא מבטיחה את הדרך הנכונה לעשות זאת. התורה מכירה בזה, שדווקא הישיבה בארץ ותחושת הביטחון שהיא מסבה על היושבים בה היא שעלולה לפתח באדם, וודאי באיכר העובד את אדמתו, את ההרגשה שהארץ וחלקת שדהו שייכת לו עצמו ויש לחשוש שישכח את מי שהביאו אל הארץ וממילא לא ישים דעתו למי שחלק מעולמו לבשר ודם כמותו. ולכן – ושבתה הארץ.

שבע פעמים מוזכר השורש שבת ומעניינת העובדה, כי למרות שהפסוקים עוסקים בשמיטת האדמה ובצורך לאפשר לה מנוחה מעמלה, השורש שמיטה איננו מוזכר בה, כי אם המילה שביתה. הרש"ר הירש, על המילים 'ושבתה הארץ': 'שבת הארץ דומה לשבת בראשית. אלא שזו מתייחסת לארץ ישראל וזו לכדור הארץ. שבת בראשית מבטאת כניעה לבורא עולם ולמלכו ואילו שבת הארץ מבטאת כניעה למי שארץ ישראל קנויה לו'.

במושג שבת, שלא כמו בשמיטה, גלומה כל ההיסטוריה כולה. הקב"ה, בבוראו את העולם לא שמט ממנו את שברא אחר ששת ימי המעשה שלו, אלא שבת מכל מלאכתו. נדמה, כי החזרה המרובה על הפועל 'שבת', בפרשייה העוסקת במצוות שמיטת הארץ מבקשת להחזיר אותנו אל ימי בראשית, עת נבראה ארץ ולצדה גם אמונת היחיד בבוראו. בספרו "דת ומדע" כותב פרופ' י' גוטמן: "האמונה אינה מעוניינת מעיקרא במה שהיה פעם, אלא היא באה ללמד לאדם את מציאותו הוא. המשמעות הדתית של סיפור בראשית היא להראות שעכשיו העולם בידי האלוהים: העולם יצירתו ואני יציר האלוהים".

נחמה לליבוביץ' בפרקה לפרשתנו מבהירה, כי 'כל רעיון התלות, כל רעיון האדנות, כל רעיון חיובינו לקבל עלינו עול מצוותיו מתבסס על אמונתנו כי 'הוא עשנו ולו אנחנו'. ולכן באה השבת דווקא – זכר לבריאת העולם.

בתקופה ארוכה וקשה זו שאנו חווים אני מוצאת עצמי מנסה, כמיטב כוחותיי, לשבות בשבת. בכנות אומר שהפכה להיות לי מאתגרת המציאות בה אני נדרשת להתנתקות מחבלי התקשורת וכמעט מוזר כעיני להתהלך בעולם הפנימי של חיי מבלי לדעת את שמתרחש בשאר אזורים של הארץ הפצועה. אני נדרשת להכנעה עמוקה ואני מכירה בזה שבשעה שמסתלקת חמה יש לי לקבל פני מלכה ויהי מה. אני מכבה את הפלאפון, לא לפני שבדקתי הודעות אחרונות של חדשות ומתפללת ששום רע לא יארע לחיילינו, לבני האישיים ולחטופים באשר הם שם. אני שומטת ויושבת לשבות, מתוך בחירה, מתוך הכרה ומתוך המלכה מחודשת, הנעשית מידי שבוע, את מלכותו של הקב"ה בעולם. אני מכירה בזה, שכשם שהארץ זקוקה למנוחת השביעי שלה כך גם אני, זקוקה למנוחת גאווה שלי, תחושת ידע שלי המאפיינת את השבוע שחלף. כמה רגעים קודם לשקיעה היו ידי מלהטטות בבצק בחמדה, כמו כהנת גדולה בבית המקדש ועם רדת חמה אני נזכרת בחיוכו של האלוהים, עת חלק לנו במתנה ובאהבה, או אז כשסיים לאפות את ששת ימי מעשה שלו את השבת, היא שמחברת ביו חלות למעשה הבריאה.

אני חוזרת אל הרש"ר הירש המפרש: "לא תעשו לכם אלילים.. את שבתותי תשמרו וגו'.. "האלילים קרויים כך, על שום שהם עוינים את הצלחת האדם ושוללים את פריחתו העצמאית…שלושת הלאווים: לא תעשו לכם אלילים, ופסל ומצבה לא תקימו לכם, ואבן ומשכית לא תתנו בארצכם הם הניגוד השלילי לשתי מצוות עשה שלאחריהם: את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. אל תתנו עיניכם באלילים, בפסל ובמצבה.. אלא היו זהירים בשבת ובמקדש". הסמל, המזכיר את ההשגחה האלוהית בכל מקום, הרי זו השבת… שבת הארץ ושבת בראשית, מקדש ה' הוא מקדש במקום והוא בא לקדש את חיינו המוסריים: ואילו שבתות ה' הן מקדשים בזמן, והן מעצבות את חיינו הרוחניים והחברתיים. בשני המקדשים האלה מסתכמות כל המצוות, שנאמרו מראש הספר ועד כאן".