אגרת פרשת אמור

בתמונה: רשתן העוזרר על דם המכבים בהרי ירושלים / דודו בן אור

קהילה יקרה,

מצורפים דבריה של שולי לטקס יום הזיכרון תשפ"ד:

"וַֽיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י מ֥וֹת מֹשֶׁ֖ה עֶ֣בֶד ה' וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹֽר׃ מֹשֶׁ֥ה עַבְדִּ֖י מֵ֑ת וְעַתָּה֩ ק֨וּם עֲבֹ֜ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֗ה אַתָּה֙ וְכׇל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יהושע, א', א')- בפסוק זה נפתחת ההפטרה שאנו קוראות מידי שנה בבוקר שמיני עצרת. גם השנה, בוקר שמחת תורה, היו בתי כנסת שסיימו את ספר דברים ועוד הספיקו לקרוא לחתן בראשית ואף הגיעו לקרוא את ההפטרה בפרק הראשון של ספר יהושע. והיו שלא קראו את ההפטרה בבית הכנסת אלא במקלטים, טרם הגיעו החדשות האיומות כל כך ורק בדיל איזו שמועה פילחה את האוזן, והיו שלא קראו.

בביתי שלי, אחר שעלינו וירדנו אל המקלט כמה פעמים אותו הבוקר, קראנו יחדיו כמשפחה את סוף מחזור הדברים של התורה, עת עולה משה מערבות מואב אל הר נבו וצופה כל הארץ, את הגלעד ועד לדן, את נפתלי אל ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד לים, את הנגב ואת בקעת יריחו עיר התמרים עד לצער. ואחר כך, אחר שצופה מרחוק ואליה, אל הארץ הוא לא בא, מת משה וגווע ומקום קבורתו לא נודע.

בשלב זה של היום הסתמכנו על שכנינו שאינם דתיים, שבכל מפגש מחודש במקלט ירדו עם פלאפונים בידם, פרצופם מודאג ודואב והם מוסיפים עוד ועוד מידע שהתקשינו להאמין לו, סירבנו לקבלו. ושוב עלינו אל ביתנו, ושוב פתחנו מחזורים, כמו לא היו דברים מעולם, וקראנו בהפטרה, כהמשך ישיר לסוף ספר דברים, את דברי העידוד של הקב"ה ליהושע, לקום ולקחת מקומו של משה ולהנהיג את העם עד לכיבושה המוחלט של ארץ הבטחה.

החיבור בין הפרשה להפטרה בשמחת תורה נראה פשוט ומובן אך באמת לא כך וכבר הגמרא במסכת מגילה (ל"א) קובעת באופן ברור:

"למחר (כלומר למחרת שמיני עצרת) קורין וזאת הברכה ומפטירין 'ויעמוד שלמה'. לא ביהושע יש להפטיר, כך הגמרא, אלא בספר מלכים, בפרק המתאר את סיום בניית בית המקדש בידי שלמה המלך, כשהוא עומד אל מול המזבח ואל מול העם, פורש ידיו כלפי שמים ומהלל שם ה' ומקדשו. שלמה המלך מיטיב לתאר מקדש זה, כמקום אליו יביאו ישראל מנחות חטא ותודה, מקום לטהרה ולסליחה, מקום לתפילה בשעת מלחמה עתידית לבוא ביום מן הימים. פרק זה, שעד למאה העשירית, כנראה, נקרא ברבים בשמחת תורה פורש לפנינו ימי מלכות שלמה המפוארים, טרם חורבן בית המקדש. אלא שהשנה, ביום חיתום הדין, נחתם חורבנו של בית ולא חורבן אחד אלא חורבנות הרבה. עשרות רבות של בתים חוללו, נרמסו ונשמדו בידי מרצחים, אנשי שנאה וחמס. ביום זה נחתם גם הדין על מאות אנשים, נשים וטף, נחתם דינם של מאות חיילים וחיילות שיצאו להגן על מקדש המעט שלנו ולא שבו לגבולם הבטוח.

בחודשים האחרונים אנו חוות צער ויגון שלא ידענו כמותו שנים. עוד זה מדבר וזה בא ובשורות איוב דופקות באלפי דלתות, מאחריהן משפחות המבקשות לנוס מן השמועה, ללא הועיל. בכי פשט בחלוננו, וגם בקהילתנו כאן תלמידות ומורות המתמודדות בבוקר זה עם זיכרונם של אלו שהיו ואינם.

המשוררת גלי רביץ, בדו שיח עם תפילת אל מלא רחמים סיכמה בארבע שורות את תחושת האבל הגדולה:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים עַל שׁוּם מָה?

עַל שׁוּם שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים

יִצְטָרְכוּ לְהִוָּלֵד כָּאן

מֵחָדָשׁ

וְרֶחֶם אֶחָד לֹא יוּכַל.

(ט"ו בשבט תשפ"ד)

חכמינו זיכרונם לברכה הכירו היטב את השכול והחורבן.

מספרת הגמרא על רבי יוחנן בן זכאי, שעוד טרם חורבן היה יושב וצופה כנגד חומות ירושלים, וכשראה אותה בחורבנה, וראה היכל ה' עולה בלהבות, קרע את בגדיו וחלץ תפילין שלו מעליו והיה יושב ובוכה ותלמידיו עמו. אלא שגם הוא, כמו נביאים לפניו, זיהה מתי להסיר מעליו בכיו ולשוב ולקום. ופעם אחת, כשהיה יוצא מירושלים, ורבי יהושוע הולך אחריו וראו בית המקדש בחורבנו אמר לו רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. או אז אמר לו רבי יוחנן בן זכאי : בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזו היא? גמילות חסדים. שנאמר 'חסד חפצתי ולא זבח'. ובאחת, ובתנופה שאין שנייה לה, העמיד רבן יוחנן בן זכאי שורות שורות של מנהגים ומעשים שהחליפו את עבודת המקדש ביצירות חיות של תפילות והנהגות. לא נשכחו מעשי המקדש בתפארתו, אלא קמו ונהיו להן תחליפים שעד ימינו אנו מקפידות עליהן, כתקיעת השופר והתפילה היומית, סעודות החג ונטילת הלולב.

גם באותו החג, גם באותה השבת, קיימנו מצוות היום. וכשהלכה האפלה והטילה את צלה עלינו, עדיין קיימנו מחוקות רבי יוחנן, שלעולם הן עומדות. בהפטרת החג לא קראנו, כדברי מסכת מגילה, את הפטרת 'ויעמוד שלמה', כי אם את דברי הזירוז של הקב"ה ליהושע לנחול את הארץ, לקומם את עם העבדים שיצא ממצרים אחרי מאות שנות עבדות ואת הקריאה החוזרת ונשנית של "רק חזק ואמץ". לא רק הגיון סיפורי יש כאן, המחבר בין סוף ספר דברים לדברי יהושע, כי אם אמירה נועזת ומופלאה, שאחר המוות ישנם חיים. משה גווע ונאסף אל אבותיו אך עבדו, נאמן ביתו, ממשיך אותו. נדמה שזו הייתה צוואת אותו יום נמהר והיא מתנגנת בראשי כבר חודשים רבים, מתוך נבואת יחזקאל:

"וָאֶעֱבֹ֤ר עָלַ֙יִךְ֙ וָֽאֶרְאֵ֔ךְ מִתְבּוֹסֶ֖סֶת בְּדָמָ֑יִךְ וָאֹ֤מַר לָךְ֙ בְּדָמַ֣יִךְ חֲיִ֔י וָאֹ֥מַר לָ֖ךְ בְּדָמַ֥יִךְ חֲיִֽי" (ט"ז, ה'). המשוררת והמלחינה נעמי שמר שוחחה עם הפסוק מרטיט הנפש הזה מיחזקאל, המתאר את עם ישראל כנערה עזובה בשדות בר, כשהיא עירומה ומותשת, עלובה ובודדה, מחכה לאהובה שיגאל אותה, לקב"ה שיאסוף את חרפתה אחר שנדרסה ברגל גסה על ידי אויב ומשחית. היו אלו ימים האינתיפאדה השנייה, ימים של פיגועים רבים ומחרידים שמוטטו את הרוח הישראלית. וכך היא כתבה, נעמי שמר, אחד משיריה האחרונים:

"המילים העתיקות נותנות בי כח

בקולות העתיקים אמצא מרפא

הם עוזרים לי לחיות

הם עוזרים לי לצמוח

לברוא עולם יותר יפה

ואעבור עלייך ואראך

מתבוססת בדמייך

ואומר לך בדמייך חיי

חיי, חיי, בדמייך חיי

ואומר לך בדמייך חיי

ופתאום מעל ראשי נפתחת קשת

מניפה צבעונית נפרשת

מבשרת חיים, מבשרת תקווה

ושלום ושלווה וחסד"

אנו אבלות היום ובוכות אך עם בוא הערב משהו חדש יוולד. השנה, שלא כבשנים עברו, לא נצא בריקודים ולא נצפה בשמים במטס חגיגי של עצמאות. השנה יהיה יום עצמאותנו עדין יותר, מהורהר יותר, אולי יום של מעשים טובים וחיבור מחודש לברית עתיקה. מתינו מונחים לפנינו והמלחמה עדיין מדממת. וקשה להאמין ומסובך להיאחז בזה אבל מוכרחים – עוד בדמים נחייה, עוד נקומם הריסות ונבנה עיר על תילה מתוך ההפיכה.

אבל עכשיו בוכים.