צור ארליך/ בהפרש של שבוע
שְׁנֵי יְמֵי זִכָּרוֹן סְמוּכִים כָּל שָׁנָה,
לְטוֹבַת הַחִשּׁוּב הַכְּלָלִי
כַּמָּה עוֹלֶה לָנוּ עִם מְדִינָה
וְכַמָּה עוֹלֶה לָנוּ בְּלִי.
קהילה יקרה
מביאה בפניכם דברים שאמרתי בפתיחה לטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שעמד השנה בסימן 'ראו, היו קהילות ואינן':
צוות יקר
בנות אהובות
הגמרא בעבודה זרה (י"ח) מספרת אחד מסיפורי האימה והזוועה שידעו חכמינו ז"ל בתקופת מלכות רומא, שהרסה והעלתה באש בית מקדשנו.
בסיפור, המתאר ימי גזרה רעה, כשנרדפו יהודי הארץ עד צוואר על ידי הרומאים ונאסר לימוד התורה, נפגשים ר' יוסי בן קיסמא ורבי חנינא בן תרדיון, שניהם תלמידי חכמים גדולים, האחד נזהר בכבודה של מלכות רומא והשני בז לה ומקהיל קהילות הרבה, מלמד תורה ברבים. בבקשו למנוע מר' חנינא להמשיך ולסכן את נפשו, מפציר, ר' יוסי בן קסמא בחברו, להפסיק ללמד תורה ברבים מחשש שייתפס וייענש בעונש מוות. זמן קצר אחר מותו של בן קיסמא תופסים רומאים את רבי חנינא, כשהוא יושב וספר תורה בחיקו ומלמד את הרבים, כפי שעשה תמיד.
הרומאים מעלים את רבי חנינא על המוקד ושורפים אותו למוות, עם תורתו עמו. הגמרא ממשיכה ומתארת, כי בזמן שהאש מלחכת את גופו שואלים תלמידיו ההמומים את רבם: "מה אתה רואה"? שאלה שאינה מתיישבת עם ההיגיון של אותו הרגע, אך הוא, המבין שאלתם ומכיר בזה שהם מבקשים להבין, מבעד לכאב הפיזי, מבעד לשריפה ולאש, כשהוא קרוב כל כך אל מותו משיב להם:
"גוולים נשרפים ואותיות פורחות"
מסביר המהר"ל מפראג, שכאשר הגיע רבי חנינא למציאות נוראה זו, בה גופו נשרף ונשימתו פורחת, היה מסוגל לראות, לחוש ולהבין שהגווילים, עורות הקלף של ספר התורה וגופו שלו עצמו נשרפים, אך האותיות פורחות חופשיות באוויר. החומר נשרף, הגוף עולה בסערה השמימה, אך התורה ורעיונותיה, נשמת השפה העברית והכתב האלוהי, היא לעולם משוחררת.
לפני כשנה זכיתי ללוות במסע ישראלי את תלמידות י"ב. יחד עם מחנכות הכיתה ביקרנו במוזיאון לוחמי הגטאות בצפון הארץ. שם , באולם ה'יזכור', היכן שמוצגים תשמישי קדושה, צילומים של חיים יהודיים, חפצים ואומנות יהודית שבה את ליבי מיצב מולטימדיה שיצר האומן רומי אחיטוב.
מולי, על קיר המזרח של האולם הוצגו אותיות שעלו וירדו על המסך הגדול, התלכדו לכדי שמות קהילות בכל אירופה שנחרבו והושמדו. האותיות הרכיבו מילה ושוב התפרקו, יורדות או עולות על גבי המסך, הופכות שוב לבליל של אותיות מפוזרות, כל אחת לבדה, מותירות את המסך ריק ועצוב וחלול.
ישבתי שם ולא יכולתי להיפרד ממה שראו עיני. המדריכה כבר קמה ללכת, החבורה המשיכה הלאה ואני נותרתי שם לבדי, מול המסך, עיני לא משות מאלפי האותיות שהפכו לפתע לאנשים, נשים וטף. ראיתי אותם, חבורות של יהודים, לומדי תורה ויושבי תפילה, אנשי מסחר, משחק ושיח. דמיינתי אותם בערבו של שבת , בדרכם אל בית הכנסת, וראיתי אותם, אות אות, נשמה ונפש, כשהם מסובים אל שולחן הפסח, אי אז – טרם שואה.
וכשהתפרקו האותיות וחדלו מהיות קהילה, דימית לראותם עולים בעשן אושוויץ וכמעט יכלתי לשמוע לחש וצעקות הנרצחים.
בנות אהובות
השנה אנו זוכרות את היום בסימן: 'ראו, היו קהילות ואינן עוד'.
אנו זוכרות אלפי קהילות יהודיות על שלל בתי הכנסת שלהן, המקוואות, בתי הדין ובתי הספר, מוסדות הבריאות שהיו ומקומות המחסה לעניים שאינם עוד. השנה אנו מכירות אישית קהילות שהיו ואינם עוד, כאן בארץ ישראל. אנו חושבות היום גם על קהילות בארי וכפר עזה, שדרות ונירים, ניר עוז וכרם שלום, רעים ונחל עוז, נתיב העשרה ושלומית – קהילות המבקשות לשוב הביתה ולכונן חיים במקום שעלתה בו שרפה והמוות סבב באימה.
לא שואה אנו חווים בחודשים האחרונים, וברוך ה', על אדמתנו אנו ומסוגלים להגן על עצמנו אך נדמה כי לראשונה מאז איימי השואה אנו מבינות גודל שברי קהילות שהיו ואינם ומתוך כאב ובכי, עצבות וצער אנו, כתלמידיו של רבי חנינא, זועקות בשאלה: מה אתה רואה?
אותיות אין ספור פרחו וממשיכים לפרוח באוויר, אותיות שמו של אדם מרחפים בנינו, גופם כבר אינו אך רוחם שורה עלינו. בשבת האחרונה התוודעתי, כשקראתי מאמר מרגש בעיתון , לפרויקט 'אות. חיים'. גרפיקאים ומעצבי אותיות ליקטו ואספו מכתבים וקטעי מכתבים מעיזבונם של נרצחים וחללים ומתוך אמונה, כי בין אותיות כתב ידו של אדם שזורים חייו ותכונות אופיו, נשמרו כתבי היד והפכו לפונט שניתן להשתמש בו.
המשורר חיים גורי היטיב לתאר רגישות זו לכתב היד כשכתב, בספר שיריו: 'אף שרציתי עוד קצת עוד':
"ודע לך שהזמן והאויבים, הרוח והמים
לא ימחקו אותך.
אתה תמשיך, עשוי מאותיות.
זה לא מעט
משהו, בכל זאת, ישאר ממך"
ראו, היו קהילות ואינן עוד ואנו נמשיך ונמשוך ונאמין, בזריעה ראשונה של חיטה, בהרחבת משפחה ובברית הנישואין, שיש בכוחנו לבנותן.
השנה, יותר אולי מתמיד, אנו מבינות – אין לזכור את יום השואה רק כקולקטיב עצום ממדים של מיליוני יהודים. השנה עלינו לתפוס אותיות הלב של אותם שהיו ואינם, עלינו לקרוא עליהם, להשתהות כשאנו מציצים אל תמונתם. השנה עלינו לרדוף אחר תצלומים מצהיבים מקהילות פולין והולנד, גרמניה וצרפת, יוון והונגריה. חובה עלינו לזכור, שכגווילים של תורה עלתה נשמתם בסערה השמיימה אך רוחם, קריאת השמע האלוהית שעלתה מגרונם, השפה והספרות שדברו, התורה והתפילה שהתפייטו בה – כל אלו ממשיכים וימשיכו לבנות קהילות בארץ ובעולם, ישמרו את הנפש ויאירו מחשכים.
אני מבקשת להודות למחנכות י"א היקרות ולכן בנות אהובות על מה שתעלו כאן לפנינו ועל כל שעשיתן על מנת לקרב אלינו את מה שהולך ומתרחק ויש צורך עז כל כך לאחוז בו באהבה.
