אגרת פרשת צו

גלביות / שי דותן

מָה שֶׁמַּזְכִּיר לִי

פִּתְאוֹם בְּלֵיל שַׁבָּת אֶחָד

הֵמִיר אָבִי אֶת גּוּפִיַּת הַסַּבָּא

וּמִכְנְסֵי הַסְּפּוֹרְט הַקְּצָרִים

בְּגָלָבִּיָּה לְבָנָה רְקוּמָה זָהָב

שֶׁקָּנָה לוֹ אָחִיו בְּמָרוֹקוֹ.

נֶעֱמַד בְּרֹאשׁ הַשֻּׁלְחָן כְּמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל

מַגְבִּיהַּ אֶת כּוֹס הַקִּדּוּשׁ הַמֻּכְסֶפֶת.

וְהַקָּרְבָּנוֹת שֶׁרָחֲשׁוּ בַּסִּירִים

תָּהוּ כָּמוֹנוּ, אֵיזוֹ רוּחַ

נִכְנְסָה בּוֹ וּמַדּוּעַ תִּפְאֶרֶת הַגְּלִימָה

מְפִיחָה קְדֻשָּׁה בְּמִלּוֹתָיו

וּמִי זוֹ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי

שֶׁרוֹקֶמֶת שָׁלוֹם בְּשַׂק לִבּוֹ

הֶעָצוּב, הַמְּסֻכְסָךְ.

קהילה יקרה

פרשתנו פותחת בקריאת הציווי לאהרון ולבניו ומתארת את הסוגים השונים של הקורבנות, תוך שהיא הופכת את סדר הקורבנות שהוזכרו רק פרשה אחת קודם לכן, בויקרא. ונראה הדבר, שאם בתחילה הוזכרו והיו מסודרים על פי הסיבה שגרמה להבאתם אל המקדש, מחובה אל הנדבה, עתה הם מוזכרים על פי דרגת קדושתם, במיוחד משום שהציווי הוא כעת אל הכהנים, המשמשים בקודש. ומיד אחר כך:

'וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט אֶת-בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל-מָקוֹם טָהוֹר'.

עבודת המקדש והקרבת הקרבנות הצריכה עמל רב. מידי יום נדרש הכהן להבערת קטורת ולהוצאת דשן, לשרפת קורבנות ולאיסוף העפר ותמיד נדרש לשמר את האש היוקדת על מזבח ולהבעירה שוב עם עלות הבוקר החדש. ובכל אלו מצווה אהרון לתת את הדעת על הופעתו החיצונית. רש"י על המלים 'וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ' מפרש :' מדו – היא הכותנת, ומה תלמוד לומר מדו? שתהיה כמידתו'. לא קטנה מידי ולא גדולה, לא מעוררת תשומת לב ולא פשוטה, אלא כמידתו, כפי שנדרש לעבודה מסוימת זו של איסוף הדשן, איסוף כל התבערה שדלקה מהלך הלילה כולו. ואחר כך, עת מוציא הכהן את הדשן וזורקו אל מחוץ למחנה נדרש הוא לפשוט את מדיו וללבוש אחרים ומבאר רש"י: אחרים – פחותין מהן.

ומובא אצל רבנו בחיי, בספרו 'חובת הלבבות' (שער הכניעה ו')

'(והשביעי) שיקטן בעיניו מעשהו ויתרעם על נפשו על קצורה בעניני תורתו לפני האלהים ולפני בני אדם ויבקש מאלהים עזר ואומץ ויניח הגבהות לכבוד הבורא ויעזוב הגדולה והיקר בעת שהוא עושה לאלהים יתברך בין לבדו בין בתוך מקהלות בני אדם כמו שאמר הכתוב על אהרן על גדולת מעלתו 'והרים את הדשן 'וגו'. וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד להשפל ולהסיר הגבהות מלבו וכמו זה אמר בדוד 'ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳' ‎‎ושאר הענין'.

נמצאנו למדים, שבגדיו הפחותין של הכהן מבקשים להזכירו גם מצב של שפלות. הכהן, ששרוי בהיכל קודש ועוסק בקודש מוצא את עצמו מידי בוקרו של יום שב למציאות רגילה ונמוכה יותר וכשהוא מחוץ למחנה, היכן שעוברים ושבים אחיו בני ישראל, הרי הוא נדמה להם כאחד האדם ומסיר מעליו גבהות הלב שנדרש לה כשהיה מצוי בקרבה אל האלוהי. במובן זה מזכירים חילופי בגדי הכהן את לבושו והתפשטותו של הכהן בבואו אל הקודש ביום הכיפורים.

ביום זה מחליף הכהן בגדיו כמה פעמים במהלך יום העבודה ובכל החלפה הוא טובל ומתחדש. הרב יהודה ברנדס, בדבריו על הפרשה כותב, כי 'בכך מועצמת התחושה שאין מדובר בהחלפת בגדים בעלמא, אלא בשינוי מהותי בנפשו של הכהן ובהתכוונותו בשעת העבודה.. לבגדים יש משמעות גם לנפשו של האדם פנימה. אדם יכול להכניס את עצמו לאוירת שבת, אוירה של כבוד וחגיגיות וטקס, על ידי לבישת 'בגדי זהב', והיפוכה בבגדי לבן: צניעות, ענייניות, עבודה יומיומית. לעתים, אנחנו מסגלים לעצמנו את הפעולות של הכהן הגדול ביום הכפורים: מגיעים לאירוע או לפגישה רשמית בלבוש רשמי, ולאחר מכן פושטים את החליפה, מפשילים שרוולים, ו'נגשים למלאכה'.

בין הוא לובש זהב ומחליף לכותנת הבד ביום הכיפורים ובין הוא לובש בדו ופושט לבגדים אחרים בזמן הוצאת הדשן, הרי שהוא אחד. זהו אותו כהן גדול המבצע את חילופי הבגדים ובמקביל משנה עמדות, ממי שמעלה קורבן בקודש ומי שמוציא החוצה את 'הזבל'. נפשו נערכת לזה ולזה ואין הוא פטור מכלום, רק רוחו עליו משתנה ומתחדשת. יש והוא במכנסי ספורט שלו ויש ונכנסת בו תפארת הגלימה, עולם של איזונים עדינים ודקים בנשמתו של אדם. ולסיום, תורה למדתי ממרדכי בר אור, באגרת בית מדרשו 'קולות', לפרשתנו, עת הוא מביא דברי הרמב"ם בהלכות תורה:

'כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות'. (שם הלכה י')

וראוי ללמוד מדרכי הכהן הגדול, שעסק בתורה ולא בחל במלאכה והיה שרוי בקודש ויוצא אל הבריות ולובש בגדי לבן ומחליף בזהב והיה נשאר כשהיה – עולם ומלואו של עובד ה' – ודַּי לְחַכִּימָא בִּרְמִיזָא