אגרת פרשת תרומה

רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי

סיסטרהוד/ אבישג עמית שפירא

נִהְיֶה חֹבְרֹת אִשָּׁה אֵל־ֲאֲחֹתָהּ

לֹא נִתֵּן לִקְרָסִים לִקְרֹעַ.

לֹא נִתֵּן לְקָרִסִים

לִתְפֹּר.

מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל־ֲאֲחֹתָהּ אֲנַחְנוּ

וָהָיהּ הָאֹהֶל אַחַד

קהילה יקרה

מעשה שהיה לי אתמול בנסיעה, ואני במכוניתי עם עמיתה לחינוך, משוחחות בענייני דיומא ומתרגשות מגשמי הברכה הנשפכים לרוויה. מפה לשם שיתפה אותי בסערת רגשותיה אחר שנחשפה לסיפור ההתכתבות בין שתי אימהות. האחת, מארגנת מסיבת יומולדת לבתה הצעירה, והשנייה, אם לילדה שידוע עליה, כך נכתב מפורשות, שאיננה מביאה מתנות ואוכלת 'כחזירה'. 'אני יסביר (הטעות במקור) לך', היא כותבת בהודעת הווטסאפ, 'אני עושה לילדה יומולדת.. העלויות גבוהות נראה לי זה אמור להיות הגיון שלך לא לשלוח את הילדה כי היא לא מביאה מתנות'. רעותה מסבירה, כי גם בעוד 'עשרה גלגולים' לא תבין קשייהם הכלכליים ומפצירה באם לקבל את בתה למסיבה, בהשתדלותה לשלוח עמה 'גיפטקארד' בסך 50 שח.

אומר בפשטות, מרגע זה התהפכו מעי בקרבי ומה שהיה בעיני ריקוד גשמים הפך באחת לסערה של ממש, סערה של הנפש. בוקר למחרת, כאילו במעשה מכוון של ממש, התקבלה אצלי הודעה של אם, מאחת משכונות ירושלים, הפונה לכל מי שרק מכיר מפונים המשתכנים בעיר, ומציעה את ביתה למסיבות יום הולדת. עלות המסיבה, ארגונה וכל הנדרש לזה על חשבונה. רק שיבואו.

פרשתנו, פרשת תרומה, מזקקת את כל הכלים, המשקלים והמידות לבניית המשכן. נודד לו עם במדבר, אלוהיו מתבטא בקולות ובשקט, בברקים ובלפידים ובה באותה השעה הוא מבקש את עמו ל'הרים לו תרומה' ולהביא גם מחושב ומדויק, גם מנדבת הלב את כל שצריך להעמיד מבנה קבע בארעיות החול והשמים של הדרך:

"וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כׇּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי׃.. וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם

וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אׇרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רׇחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ׃ וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ וְיָצַ֣קְתָּ לּ֗וֹ אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת זָהָ֔ב וְנָ֣תַתָּ֔ה עַ֖ל אַרְבַּ֣ע פַּעֲמֹתָ֑יו וּשְׁתֵּ֣י טַבָּעֹ֗ת עַל־צַלְעוֹ֙ הָֽאֶחָ֔ת וּשְׁתֵּי֙ טַבָּעֹ֔ת עַל־צַלְע֖וֹ הַשֵּׁנִֽית…וְנָתַתָּ֖ אֶל־הָאָרֹ֑ן אֵ֚ת הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ.. וְעָשִׂ֥יתָ כַפֹּ֖רֶת זָהָ֣ב טָה֑וֹר אַמָּתַ֤יִם וָחֵ֙צִי֙ אׇרְכָּ֔הּ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי רׇחְבָּֽהּ׃ וְעָשִׂ֛יתָ שְׁנַ֥יִם כְּרֻבִ֖ים זָהָ֑ב מִקְשָׁה֙ תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֔ם מִשְּׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַכַּפֹּֽרֶת׃ וַ֠עֲשֵׂ֠ה כְּר֨וּב אֶחָ֤ד מִקָּצָה֙ מִזֶּ֔ה וּכְרוּב־אֶחָ֥ד מִקָּצָ֖ה מִזֶּ֑ה מִן־הַכַּפֹּ֛רֶת תַּעֲשׂ֥וּ אֶת־הַכְּרֻבִ֖ים עַל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָֽיו׃ וְהָי֣וּ הַכְּרֻבִים֩ פֹּרְשֵׂ֨י כְנָפַ֜יִם לְמַ֗עְלָה סֹכְכִ֤ים בְּכַנְפֵיהֶם֙ עַל־הַכַּפֹּ֔רֶת וּפְנֵיהֶ֖ם אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו אֶ֨ל־הַכַּפֹּ֔רֶת יִהְי֖וּ פְּנֵ֥י הַכְּרֻבִֽים׃ וְנָתַתָּ֧ אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָ֑עְלָה וְאֶל־הָ֣אָרֹ֔ן תִּתֵּן֙ אֶת־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר אֶתֵּ֖ן אֵלֶֽיךָ׃ וְנוֹעַדְתִּ֣י לְךָ֮ שָׁם֒ וְדִבַּרְתִּ֨י אִתְּךָ֜ מֵעַ֣ל הַכַּפֹּ֗רֶת מִבֵּין֙ שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת אֵ֣ת כׇּל־אֲשֶׁ֧ר אֲצַוֶּ֛ה אוֹתְךָ֖ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל'

שאלות פרשניות נפלאות מתעכבות על הפסוק: wועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואבחר בשתיים. זו השואלת על סיבת התרומה עצמה, והרי הקב"ה אינו זקוק לתרומת ישראל ואם היה מבקש לבנות לעצמו משכן, וודאי הוא יכול לעשות זאת גם ללא התרומה וזו השואלת על שכינתו של הקב"ה ב'תוכם' כשהיה צריך לשכון 'בתוכו' של הארון אותו הוא מבקש לבנות.

משה אליעזר דאנטה , בפירושיו ב'אהל משה' מסביר עניין הצורך בתרומה: 'יש לבאר, את השייכות של נדיבות הלב להשראת השכינה.. ציוה הקב"ה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו'", וכל אחד התנדב כפי נדבת לבו.. והביאור הוא שנדיבות הלב גורם לאיחוד לבבות כי זה נובע מביטול העצמיות, ובאופן זה זוכים להשראת השכינה, וכמו שמבואר בתורה שזה גם היה הגורם לזכות לקבלת התורה ע"י שהגיעו לדרגת "כאיש אחד בלב אחד".

בקשת התרומה שכאן איננה בשל צורך הקב"ה בתרומה זו אלא שהיא משחררת באומה הישראלית את נדיבות הלב וממילא את ביטול העצמיות. וכשמתבטלת עצמיות זו, כשמתעמעמת המלאות הריקנית של נפש האדם ונולדת מתוכה רוח הנדיבות, אז נדבקת נשמה אחת באחותה עד שהיו לאיש אחד בלב אחד. כמעיין מפכה מים חיים, במציאות כזו יכול הקב"ה לבקש את משכנו, לא בתוך הארון דווקא אלא גם בתוך לבבות ישראל. ומבהיר ה'נתיבות שלום':

שמצווה זו של 'ועשו לי מקדש' חלה על כל אדם שהוא עולם קטן בפני עצמו, והוא מצווה לעשות בקרבו מקדש לה', שבתוך גופו יהיה מעון לשכינה. ומובא באלשיך 'ושכנתי בתוכם' – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. וזה תכלית הבריאה שכל יהודי יהיה בעצמו בית מקדש, שתהיה השראת השכינה בתוך כל אחד ואחד'.

פרשת תרומה, בכיסוי כביכול שיש בה ונגיעה מעודנת לארמונו של מלך אחד, אי אז בפרס, על הבוץ והארגמן, התכלת והזהב היא למעשה הצצה מרגשת לדרישה האלוהית מעם ישראל ליצור בעצמם בריאה של נדיבות לב. הקרסים והבדים, הלולאות והקרשים נרקמים ומתאחדים לכדי יצירות שיש בהן אחדות. אשה אל רעותה, וכרובים מכונפים מעל לארון סוככים זה אל זה, דבוקים זה בזה ומאפשרים רווח קטן מקטנים לרוח האלוהים לבוא ביניהם.

ונפלאה ועצובה הדרשה בסנהדרין (דף ז ע"א) המשווה בין המשכן הנודד במדבר להיכל שלמה הגדול והמפואר, עת מבקש רב הונא להמשיל יחסי ישראל והקב"ה שהידרדרו, אחר שמשכן שבלב נדד מהם והלאה.. :

"כי רחימתין הוה עזיזא – אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין – פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן"

כאשר אהבתנו היתה עזה, על רוחב הסייף (דמיינו סכין הפוכה על צידה – זה בערך עובי האהבה שמתוארת כאן) שכבנו, עכשיו שלא עזה אהבתנו – מיטה בת ששים אמות לא מספיקה לנו.

זה כבר מעל ל – 130 יום של חושך וצלמוות. ובתוך אלו התגשמו גשמים של מעשי תרומה ונדבה שהצמיחו מתוכנו עם. בימים אחרונים אלו עסקנו מחדש בבריאת עולם וחידשנו את ברית שותפות הגורל והייעוד. וגם אם ידענו רגעים שיש בהם רשעה ורעה, העמדת 'האני' כצלם בהיכל עדיין אני מתעקשת בכל כוחי ומאודי לשוט ברחובות ירושלים, להתבשם מההזמנה האנונימית לחוג יומולדת למי שאיננו מוכר, לתרום לו תרומת נדיבות הלב ולהאמין באוהל האחד, שמידותיו קטנות, שבורות, בתוכו לוחות ראשונים ולוחות שניים ושבורים אף הם אך כולו מלא אלוהים חיים, כגשם וכרביבים עלי דשא.