אגרת פרשת בשלח שבת שירה

בתמונה: שירת מרים מתוך הגדת הזהב (ברצלונה, המאה ה14)

הביאו אליי/טלי וייס

הָבִיאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים שֶׁקּוֹטְפִים כּוֹכָבִים,

שֶׁמְּעִיזִים לָשִׁיר סוֹלוֹ,

שֶׁלֹּא מְפַחֲדִים לְהִכָּשֵׁל.

הָבִיאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים שֶׁלִּבָּם מִתְרַגֵּשׁ

מִמָּעוֹף הַפַּרְפַּר וְקִמּוּר הֶחָתוּל.

הֵבִיאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים הַקּוֹרְאִים שִׁירָה,

הָרוֹקְדִים

עַל הַשָּׂפָה אֶת הָרִיקוּד שֶׁלָּהֶם.

הָבִיאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים הַמַּבִּיטִים בָּעֵינַיִם,

הַיּוֹדְעִים לְחַבֵּק זָר וּלְחַיֵּךְ.

הָבִיאוּ אֵלַי אֲנָשִׁים הַקָּמִים מִתּוֹךְ הַשְּׁבָרִים

כְּמוֹ הָיוּ מַקְפֵּצָה לַחֲלוֹם.

הָבִיאוּ אֵלַי אֶת הָאֲנָשִׁים הַפְּשׁוּטִים,

אֶת הַנָּשִׁים הָאַמִּיצוֹת.

הָבִיאוּ אֵלַי חָכְמַת רְחוֹב,

סִימְפוֹנְיַת לְבָבוֹת.

קהילה יקרה,

שתי שירות תנ"כיות גדולות נקרא השבת, שתיהן נוצרו בעקבות מלחמה באויבינו ובמבקשי רעתנו ואני מבקשת להעלות שלוש מהנקודות שאני מוצאת בפרשה כרלוונטיות מאד לימינו, נותנות לי כיוון ומצפן. שלושתן, באופן לא מפתיע, מתעסקות בשלושה תחומי עניין שלי: הראשונה היא עצה חינוכית, השנייה מתייחסת לזווית הנשית של הסיפור והשלישית נוגעת באזרחית.

לפני בדיוק חודש, בפרשת ויחי, התייחסתי לפסוקים האחרונים בספר בראשית שבהם יוסף מבקש מאחיו להעלות את עצמותיו ארצה כשייגאלו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית, נ', כ"ד-כ"ה). כשדרשתי לפני חודש, אמרתי כמה יהיה מרגש להגיע לפרשת בשלח ולקרוא שמשה אכן לוקח איתו את עצמות יוסף, מעל ל200 שנים מאז דיבר יוסף: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם" (י"ג, י"ט). דיברתי על כוחה של ההעברה הבין דורית, של הסיפור הבינדורי, בשימור התקווה. רש"י, חזקוני ואחרים כותבים על הביטוי שמופיע אצלנו: "השבע השביע" שיוסף השביע את אחיו שישביעו את ילדיהם, מתוך הבנה שמימוש השבועה יקרה דורות אחר כך. דמיינו את כוחה של השבועה ביחס לאדם שנולד למציאות של עבדות ומוליד לתוכה גם ילדים, ועדיין מאמין באפשרות לגאולה עד כדי לזכור את אותה השבועה ולהעבירה הלאה. העצה החינוכית שאני שואבת מסיפור הגאולה שלנו היא לתת תפקיד, לתת משימה, להעביר דברים מדור לדור בשבועה שמשייכת לסיפור הגדול.

פרשת השבוע שלנו מספרת את סיפור הגאולה בה"א הידיעה, זו שכמותה לא נראתה ואליה מייחל כל עם וכל אדם הצריכים גאולה. כך, לדוגמא, ציטט מרטין לותר קינג את משה רבינו כשנאבק, אלפי שנים אח"כ, על סיום העבדות בארה"ב. כשדיברתי לפני חודש קיוויתי שכשנקרא על סיפור יציאת מצרים נוכל כבר לשים את האצבע על גאולה דומה בימינו, כזו שאנחנו כל כך מחכים לה. לצערי זה עוד לא קרה.

יש לומר: כשבני ישראל יצאו ממצרים הם היו עם של עבדים חסרי אונים. פרשת בשלח כוללת את קריעת ים סוף העוצמתית וגם את הצעדים הראשונים של בני ישראל במדבר. רגע אחד "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ." (י"ד, ל"א) ורגע אח"כ רצף תלונות. אבל ה' עונה להן, בסבלנות, אולי מתוך הבנה שבאמת אין לבנ"י דרך אחרת, שכן הפער בין העבדות בה היה נתון העם מאות שנים לבין המציאות שבתוכה הם נמצאים כרגע- בני חורין במדבר, היא כזו עצומה, שאין לעם את הכלים להתמודד איתה. פרשנים רבים משווים את יציאת מצרים ללידה ואם כך, לכעוס על תלונות בנ"י זה כמו לכעוס על תינוק שבוכה כשרעב.

אנחנו, בדורנו, לא במצב הזה בכלל. נכון, אנחנו בדאגה נוראית ל136 חטופות וחטופים ששרויים במצב איום ולעיתים אנחנו מרגישות חסרות אונים אל מול המצב שלהם ובטח כשחושבים על כלל אירועי שמחת תורה. אבל אנחנו דור של עצמאיים בני עצמאיים ויש לנו ממשלה שיכולה לנהל בשמנו משא ומתן לשחרור החטופים, כשבמקביל יש לנו צבא שמגן על הגבולות שלנו ונלחם כדי לשפר את המצב הביטחוני. ובכל הזמן הזה- אנחנו כאן ממשיכות ומתאמצות לקיים שגרה שמעידה על התקווה, שגם אם המצב כרגע לא מושלם ויש המון כאב וקושי מסביבנו, יש לאן לשאוף, יש בשביל מה להמשיך ללמוד.

אבל לקוות לנס אפשר וצריך. תמיד. במהרה בימינו.

"שבת שירה" היא מבחינתי שבת מאד נשית. ראשית, בשל שמה הנשי, שנית, בשל המיקום שלה סביב ט"ו בשבט שהוא חג ההיריון- החג שחוגג את פוטנציאל ההולדה, שלישית, משום שבבתי הכנסת נקרא שתי שירות: את שירת הים וגם את ההפטרה ובה שירת דבורה. שירת הים ניצבת בלב תפילת הבוקר שלנו מזכירה לנו תמיד את האפשרות לגאולה וגם מזכירה לנו כוחות אנושיים יוצאי דופן: כח השירה וכח הריקוד, שהוא אפילו כח גדול יותר, והוא מיוצג ע"י נשים: בדברי תורה ששלח לנו בשנה שעברה גיל ברדוגו, המפקח על מוסדות החינוך של החמ"ד בירושלים, הוא התייחס לכך שבשירת הנשים שמתוארת אחרי שירת הים במילים: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם." (ט"ו, כ'-כ"א) יש פרט למילות השירה גם כלי נגינה וריקוד. המחמ"ד הביא את מילותיו היפות של הסופר הלאומי ש"י עגנון על כך שהריקוד יוצא מגדר הרגיל ויש בו ביטוי גדול יותר של נשמת האדם שמרוממת את הגוף: "ענין זה, היינו ריקוד, בעצם אינו אלא תולדות הֲרַגְלָיִם, אבל הוא מעלה את הגוף למדרגת הנשמה. איש כי ילך לתומו לא יעשה עלינו רושם, כמוהו כאלפים, כרבבות, כמיליוני אנשים, כי מטבע האדם להלוך, כמו שמאידך גיסא דרכו של אדם לעמוד או לשבת או לשכב, כי כל הפונקציות הללו הן מטבע האדם. ואולם כי ירים איש את רגליו ויצא במחול, כי אז נפשו מתרוממת, גם נשמתו תגביה עוף, עד כי אמור נאמר כי כל איבריו, כל גופו הם בבחינת נשמה, כי בזאת התעלה הגוף, כי היה היה לנשמה." לריקוד יש השפעת עומק חזקה יותר על הנפש האנושית ולא לחינם יזכרו הנשים כמי שלא חטאו, שישה שבועות אח"כ, בחטא העגל. (חדות המחשבה יבחינו שיש כאן גם עצה חינוכית לגבי הדרך הטובה ביותר ללמד ולחנך….)

את הנקודה האחרונה, האזרחית, קראתי בדבר תורה שכתב חבר, יואל פרנקנבורג. הוא הביא את פירושו של נכדו של הבעל שם טוב, ה'דגל מחנה אפרים', לחיבור בין שירת הים לבין הפסוק לפניה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ." (י"ד, ל"א) ואלו מילותיו: "כשהאמינו בה' וגם האמינו שמשה הוא עבדו שהוא צדיק, אז ישיר משה. היינו: אז היה יכול משה לומר שירה והמשכיל יבין"- שהיכולת של משה לשיר מגיעה מהאמונה של העם בו ובקב"ה. היא לא באה לו מעצמו. היכולת של משה להוביל את העם לשיר, מגיעה מהכח שהעם נותן לו בעצם אמונתו בו. והמשכיל יבין.