אגרת וארא תשפ"ד

קהילה יקרה,

אחרי מעמד הסנה, אחרי שמשה עושה כל שביכולתו כדי לא לקחת על עצמו את השליחות של הקב"ה, אחרי שנסתתמו טענותיו של משה והוא נענה לשליחות, בפרשת וארא יתחיל המשא ומתן להוצאת ישראל ממצרים. בין אם כל מכה ממכות מצרים ארכה כמה ימים (מדרש לקח טוב) ובין אם חודש (מדרש רבה), היה כאן תהליך התרסקות של האימפריה המצרית הגדולה ולא דוגמא ל"אימפריות נופלות לאט" (שיר שיצא כשהייתי בגיל חטיבת הביניים). את מכות מצרים כולנו מכירות כבר מגן הילדים ולכן השאלה מהי מכת ערוב מרגישה מעט טיפשית. אבל עיון בפרשה מגלה שמהפסוקים אין שום דרך לדעת מהו הערוב, מה המכה, שום כלום. ולכן כל הפרשנים הראשונים מפרשים את המילה הזו: רש"י אומר שערוב אלו נחשים ועקרבים, רס"ג אומר שאלו חיות טורפות, אב"ע אומר שאלו אריות, זאבים, דובים ונמרים. בפשטות- לא ברור מאיפה הידע שלהם. חלקם מתבססים על מילים דומות בתורה, אחרים אומרים שיש כאן "ערבוב" של חיות או שמדובר בחיות "שאורבות" לטרף או שהן מגיעות מ"הערבות".

מה שלא יהיה, מאז ומתמיד המכות נראו לי כמו משהו מעולם אחר, קל להמחשה ומעניין מאד לילדים בליל הסדר או כשלומדים את סיפורי התורה, אבל לא משהו שדמיינתי אותו כרלוונטי אליי או מפחיד אותי, שכן, אפילו הכינים של מכות מצרים, לא היו הכינים שלנו, שאותן בוודאי הכרנו בגן הילדים, אלא הן היו כינים של גוף. בתור ילדה, כשהמכות לא מפחידות, הן מסקרנות ומושכות או מגעילות. והמכה שהכי אהבתי, כי גם אם היתה קצת מפחידה, היא לא היתה מגעילה כמו צפרדעים, כינים, שחין, היתה מכת ערוב.

רוב מכות מצרים לא מציגות תופעות על טבעיות, אלא רק תופעות שחורגות מהגבולות הרגילים שלהם בטבע. במקרה של הערוב- אותן חיות יוצאות משליטה, מגיעות מהטבע למושבה האנושית ומתחילות לתקוף בני אדם. אני באה ממשפחה של ארכיאולוגיים ובשנים האחרונות אחי הפך למדריך טיולים במצרים. לאורך השנים למדתי מהם את גדולתה של האימפריה המצרית ולא הבנתי איך המכות האלה הפילו אותה. זה גודל הנס, זו הסיבה שהשמועה על יציאת מצרים הגיעה לכל קצווי תבל של אותה התקופה.

בגיל מאוחר יותר, בעיקר בלימודים במדרשה, התחלתי להכיר תורות חסידיות שמזהות באירועים היסטוריים הזמנה להסתכל עליהם כאלגוריות, משלים, להתמודדויות של האדם מול עצמו. בהקשר שלנו מצרים היא המיצרים, המגבלות שאליהן אנחנו כבולות וכך גם המכות. אם כך, מהו "הערוב" בחיינו?

ד"ר יעל מאלי, בספרה "אומנות כפרשנות" מחברת בין הפרשנות החסידית לבין יצירות אומנות שמתייחסות אל הערוב כאל הכוחות היצריים, הפראיים, שאין עליהם שליטה. כך הוא הציור המובא כאן למעלה. היצרים קיימים באדם ובמצב נורמלי התבונה שולטת בהם. מצב של ערוב הוא מצב שבו הרגשות החייתים כבר לא נשלטים בידי התבונה וזה מפחיד מאד מאד.

רש"י בסוף ספר דברים שואל מתי זה 'היום'? בפסוק: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ" (דברים, כ"ו, ט"ז) ומפרש שהאדם מצווה ש"בכל יום יהיו (דברי התורה) בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטווית עליהם". אנחנו מצווים לקרוא את דברי התורה בכל פעם מחדש כאילו היום שמענו אותם לראשונה. יש כאן איזשהי הזמנה לקרוא את הדברים מנקודת מבט עכשוית, לנסות להבין מה הם אומרים לנו דווקא היום.

אני קוראת על מכת ערוב ומוצאת חיבור בין הפרשנות החסידית למכה לבין המלחמה בתוכה אנו מצויים כבר כמעט 100 ימים. מלחמה תמיד מפחידה, לא רק בגלל האנשים הרבים שנפגעים ממנה, אלא גם משום שהמלחמה מונעת מהרגשות הכי חייתיים שלנו, במיוחד כשמדובר במלחמת הישרדות שמצמצמת אותנו למקומות הכי בסיסיים בקיום שלנו וכן, החלקים הכי חייתיים שבנו. דווקא משום כך אני מתרגשת מהמופעים שמעידים שלא רק יצרים חייתיים מפעילים אותנו במלחמה, מהמופעים המעידים על ערנותה של התבונה שניחנו בהם חיילים ומפקדים, שניחנה בה האומה, רגעים של אנושיות דווקא בליבה של מלחמה. אני לא יכולה שלא לחשוש ממה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות, ממה שקורה לנפש האנושית בזמן מלחמה כה ארוכה. בנקודת הזמן הזו של 100 ימי מלחמה, סביב שחרורם של חיילי מילואים רבים, אני מתפללת שכשיגיע הזמן, נדע להשליט חזרה את התבונה על היצרים ששחררנו לטובת מלחמת ההישרדות הזו.

שֶבע שורות לַזריחה / אמיר אור

וְאַף עַל פִּי כֵן הַחַיִּים, וְאַף עַל פִּי כֵן אַהֲבָה.

רָאֹה עוֹד נִרְאֶה אֶת שַׁעַר הַלֵּב

נִפְקָח אֶל עוֹלָם שֶׁל תִּקְוָה.

בִּשְׁבִילָיו שׁוּב נִפְסַע, עַל יָפְיוֹ נִתְפַּלֵּא

וְרוּחֵנוּ צְלוּלָה וּשְׁלֵוָה:

רָאֹה עוֹד נִרְאֶה אֶת הַבֹּקֶר עוֹלֶה,

אֶת זְרִיחַת הָאָדָם הַקְּרֵבָה.