אגרת פרשת שמות

מדבר/ יהודה גזבר

וְתִינוֹק כְּמוֹ מֹשֶׁה,

שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ תֵּבָה,

הוּא מִתְנַדְנֵד עַל הַנָּהָר,

מַרְגִּישׁ אֵיךְ הַשְּׂמִיכָה

הוֹפֶכֶת רְטֻבָּה,

אֵיךְ מַיִם רַבִּים

מְכַבִּים אֶת הָאַהֲבָה.

אָדָם כְּמוֹ מֹשֶׁה,

שֶׁלֹּא יָדַע דַּבֵּר,

וּכְשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה הִתְיַבֵּשׁ

מוּל הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר,

וְלֹא יָדַע אִם תִּינוֹק הוּא

אִם בּוֹגֵר.

רַק שֶׁהָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ,

וְעַתָּה הוּא מִישֶׁהוּ אַחֵר.

כָּל חַיָּיו חִפֵּשׂ אֶת הַבַּיִת

אַחַר כָּךְ מֵת בַּמִּדְבָּר הַשּׁוֹמֵם

אוֹמְרִים שֶׁרָאָה אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת

וְדִּימָה לִרְאוֹת בָּהּ

פָּנִים שֶׁל אֵם.

קהילה יקרה

מתחילים בשמות . נקרעים אט אט מיוסף, משאירים מאחור את יעקב ובתוך תחושת הגעגוע אל עולם בראשיתי, ראשוני, כבר ניכרים סימני שואת 'ברית בין הבתרים' שהובטחה אי אז מזמן. מלך חדש, שלא ידע את יוסף, ציווי עבדות ומוות ותינוקות רכים נזרקים אל היאור הגדול. ואז, כמעט כלאחר יד:

'וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי'.

ככה פשוט. בלי הקדמות יחוס, בלי לפרט דבר, אנו מתוודעים להורי משה המקיימים חיים ובית בזמן שעולמם הולך ונסגר עליהם. ומיד אחר כך:

'וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ'.

שתי תיבות מוזכרות בתורה, זו של נח וזו של משה ושתיהן מקלט סגור מפני עולם שיש בו סערה מכלה. עם צאתו של נח מתיבתו, וכשהוא נוכח לראות שיחידי נשאר בעולם, הוא נוטע כרם ושותה את נפשו לדעת. תרדמה גדולה נופלת עליו, אולי כי קשה כל כך להיות ער במציאות החדשה שנבראה לו. גם משה, כך נדמה, אחר שנמשה מן המים חווה תרדמת עמוקה של שכחה והשכחה. הרש"ר הירש, על הפסוק: 'ותֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ' כותב: "צורה בלתי רגילה במקום 'הוליכי'. אולם הוליכי פירושו: הובילי, ביטוי שאינו מתאים לילד בגיל זה, ונכון יותר היה לומר 'קחי'. אלא יתכן ו'היליכי' מתייחס ל'הוליכי', כדרך ש'היצא' האמור בנח, מתייחס ל'הוצא' ..שם מובנו: הנח להם ויצאו, ולא: הובילם החוצה. רמז הוא לכמיהתם של הכלואים ב'תיבת ההצלה' במשך זמן כה רב: רק תפתח להם הדלת, ובעצמם יצאו. וכן טמון רעיון זה בצורת 'היליכי': עשי כל הדרוש כדי שהילד יעקור ממקום זה וממצב זה מהם נשקפת לו סכנה. לו הבין את מצבו וידע ללכת, אץ היה מכאן בכוחות עצמו". הירש מרגיש, כי בבקשת בת פרעה את אם משה, להיליך את הילד, כמו היה כבר ילד גדול, יש זירוז להוציאו מתיבתו, כי מקום סכנה הוא ובדרשתו הוא משווה עם היוצאים מתיבת נח, הממהרים גם הם להימלט ממציאות של אבדון וודאי. ברם, בדבריו נשמעת דחיפותה של בת פרעה למלט את הילד אל ביתה ולהעניק לו שם חיים אחרים, לא לו. יהיה לזה מחיר – בשמו שניתן לו על ידה באימוצו לה לבן , תוך שדמות אמו הולכת ומתרחקת מעליו. גזבר ישורר זאת יפה :

לֹא יָדַע אִם תִּינוֹק הוּא

אִם בּוֹגֵר.

רַק שֶׁהָיָה פַּעַם מִישֶׁהוּ,

וְעַתָּה הוּא מִישֶׁהוּ אַחֵר.

כָּל חַיָּיו חִפֵּשׂ אֶת הַבַּיִת

אַחַר כָּךְ מֵת בַּמִּדְבָּר הַשּׁוֹמֵם

אוֹמְרִים שֶׁרָאָה אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטָחָת

וְדִּימָה לִרְאוֹת בָּהּ

פָּנִים שֶׁל אֵם.

השינוי ללא גבולות, החיפוש התמידי מאפיין את משה מילדות. הוא, שגדל בבית פרעה, יכול היה להיזכר כגדול הרעמססים בתקופתו אך איזו תכונת נפש חיה ובועטת, תוהה ומחפשת קיננה בנפשו שוב ושוב. יציאתו הראשונה מביתו כרוכה בראיה. יכול היה להיות שקוע בד' אמותיו ולהתעלם מסבלות אחיו והיה יכול אף להכות בעברים ללא רחמים. הסנה שבער, יכל היה לבעור עוד זמן רב ולחכות לאחרים שיגלוהו אלמלא סר משה מן הדרך וניווט אותה מחדש. משה, שנרעד עמד לפני האלוהים ולחש: לא איש דברים אנוכי ,יכל היה בקלות לברוח מהשליחות אך נדרך לה וכמה השתנה מאז משה עד שהוא עצמו מסר וקרא את כל הדברים כולם ונתנם כתורה לישראל. מה הביא לשינוי זה בדמותו של משה? פרשנויות רבות לשאלה וברשותכם אשוב לשירו של גזבר וארשה לעצמי חירות הפרשנות:

וְתִינוֹק כְּמוֹ מֹשֶׁה,

שׁוֹכֵב בְּתוֹךְ תֵּבָה,

הוּא מִתְנַדְנֵד עַל הַנָּהָר,

מַרְגִּישׁ אֵיךְ הַשְּׂמִיכָה

הוֹפֶכֶת רְטֻבָּה,

אֵיךְ מַיִם רַבִּים

מְכַבִּים אֶת הָאַהֲבָה.

אָדָם כְּמוֹ מֹשֶׁה,

שֶׁלֹּא יָדַע דַּבֵּר,

וּכְשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה הִתְיַבֵּשׁ

מוּל הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר,

וְלֹא יָדַע אִם תִּינוֹק הוּא

אִם בּוֹגֵר.

תיבתו של משה מגומא וחימר ומפרש רש"י את הגומא במילים: 'ודבר רך הוא ועומד בפני רך ובפני קשה'. הרש"ר הירש מפרש את הגמא משורש גמא, שפירושו ללגום ולבלוע, צמח המרבה לשתות מים. על הסוף הוא כותב: "קנה הגדל בסוף, רצועת החוף, על שפת היבשה, מקום בו נוגעים ארץ ומים". במשה מתקיימים כל חלקי התיבה שלו, כל חומרי היצירה. תיבתו, המתנדנדת על נהר, מטעינה אותו ביכולת לעמוד בפני הרך והקשה. היא מצמיחה בו תשוקה למים חיים, לעתים עד כדי הכאת הסלע שיצאו כבר(!) ובעיקר לדבר אלוהים פנים אל פנים. פעם הוא יבשה הרבה הוא מים ושמים. את כולו הוא יונק מהתיבה אך ממהר לצאת ממנה, למשות עצמו ממנה, לשוב אל אזור הכאבים, החידלון והצער ולגאול את שנתונים בהם. וכמה הרבה יש עלינו ללמוד ממנו, מהאיש משה.