(התמונה מתוך סידור משנת 1738)
קהילה יקרה,
מבקשת לשתף אתכם בפרויקט של מנח"י במסגרתו מנהל/ת מהחמ"ד ומנהל/ת מהממלכתי כותבים יחד דרשה ובה קריאה חינוכית שלהם על פרשת השבוע. השבוע הזדמנתי לכתוב עם לילך עטיה, מנהלת חט"ב תבל וגם אמא של שוהם עטיה, בוגרת מחזור קנ"ח שלנו, והנה הדברים שכתבנו:
פרשת "ויחי" היא פרשה "סתומה" וליתר דיוק פרשת השבוע היחידה בתורה שבה יש רק רווח של אות אחת בין פרשת "ויגש", הקודמת לה, לבינה. על ייחוד זה תמה רש"י, ומביא שלוש תשובות מהמדרש, שלושתן דרשניות ולומדות מעניין עיצובי זה משהו מהותי העוסק בכך שבפרשה זו באות צרות על ישראל ומתחיל שעבוד מצרים- כאילו נסתם מזלם הטוב של ישראל עם מות יעקב ויוסף. מה עושה אדם כשנדמה שאבד לו מזלו הטוב? כל אחד מאיתנו מצוי לא פעם בקושי, גם כפרטים וגם כעם שלם יחד. בטח בימים אלה במלחמה.
[ספר ה"אש קודש" הוא ספר המאגד בתוכו דרשות פרשת שבוע שנשא הרב קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיסצנה, בגטו ורשה בין השנים ת"ש-תש"ב (1940-1942) בפני חסידיו. רגע אחרי מרד גטו ורשה מסר הרב שפירא את הדרשות לארכיון "עונג שבת" והם הוסתרו בכד חלב באדמת הגטו. מעט אח"כ גורש הרב למחנה ריכוז ושם נרצח. הכתבים נמצאו במקרה כמה שנים אחרי המלחמה ומאפשרים הצצה נדירה לדמותו הייחודית ותפישתו האמונית-מחשבתית של האדמו"ר.]
בדרשה שמוסר ה"אש קודש" לפרשתנו בחורף ת"ש, כמה חודשים אחרי הכניסה לגטו, הוא מתייחס לתשובת המדרש לפיה סתימותה של פרשת "ויחי" מרמזת על כך שיעקב אבינו תכנן לגלות לילדיו את העתיד לבוא, כפי שאכן מתארת התורה בהמשך הפרשה: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מ"ט, א') אך זה הוסתר ממנו: "נסתם ממנו", ולכן בפועל יעקב רק התייחס אל העבר ואל התכונות של בניו ולכל היותר קבע איזה שבט ינהיג את המשפחה, את העם.
האדמו"ר מפיסצנה מבקש לשאוב עידוד מהמדרש ומסביר שכך זה תמיד, כשהצרות מתגברות "עד שהתורה ובתי המדרשים וישיבות ננעלות" והצרות פוגעות בכולם, "קטנים וגדולים", זה סימן שהקץ, אחרית הימים, במובן האופטימי של זה, קרוב לבוא.
בחרנו במדרש מימי השואה מתוך אותה תנועת נפש איתה מבקש האדמו"ר לעודד את חסידיו: אנו מביטות אל העבר ושואבות ממנו כוחות להתמודדויות שלנו בהווה. ה"אש קודש" מזכיר לחסידיו אמת מדעית ידועה ששר אותה שנים אח"כ שלום חנוך: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" או במילים של יגל אושרי, שכנראה יותר ידברו אל התלמידות והתלמידים שלנו: "תמיד זה הכי חשוך לפני הזריחה".
הרב שפירא עומד בפני חסידיו, אין לו מושג מה יהיה (וכמה נורא זה הולך להיות) אבל ברור לו שהסוף של הכל יהיה טוב. 'גם בשעות החשוכות של הלילה, יש כוכבים קטנים שמאירים'- גם בימים המאוד מורכבים שאנו חיים בהם היום, עם ישראל מתגלה בתפארתו, יחד מנחמים אחד את השני ומדברים על לב, כמו יוסף אל אחיו, השכול חידד את קשרי הדם בינינו ואת שותפות הגורל בארץ הזו. אנחנו שואבים נחמה מאורם של הכוכבים וכמו הרב שפירא, נאחזים גם באמונה שבסוף יהיה טוב.
מצאנו עצמנו משוחחות על חינוך, על תנ"ך והיסטוריה, כתחומי ידע שאמנם יכולים לעמוד בפני עצמם, אך יותר מהכל מאירים את ההווה ומהווים מצפן לעתיד. שוחחנו על החובה המוטלת עלינו, כבני אדם ובמיוחד כמחנכות, להעמיק בלימוד, לחזור למה שלכאורה כבר למדנו, לקבל פרספקטיבה, להכיר את שהיה על מנת להשפיע על מה שיהיה. גם הרב יונתן זקס מתייחס למדרש זה ומסביר שיעקב לא קיבל רשות לגלות לבניו את הקץ משום שהיהדות לא מאמינה בחיזוי העתיד אלא בחובה המוטלת על האדם לעצב אותו.
מהמבנה של הפרשה עברנו לשמה: ויחי, שהשורש חי מופיע בשמה ומתים בה אב ובנו, יעקב ויוסף. ואין כאן הפתעה גדולה, על המוות הכפול הזה, שהרי כבר לפני ארבע פרשות, בפרשת וישב, כרכה התורה את חייו של האב בחיי בנו: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה…" (ל"ז, ב') ואי אפשר היה שלא להתרגש בשבת שעברה מפגישתם של השניים לאחר 22 שנים (ואי אפשר גם לא לחשוב על המשפחות הקרועות בימינו אנו ולהתפלל לסופים טובים לא פחות ומהירים בהרבה). שניהם, למרות החיים הנוחים שיש להם במצרים ואולי דווקא בגללם, משביעים את הדורות הבאים שלא לקבור אותם במצרים, מזכירים לצאצאיהם שזו לא ארצם, ששם לא משתקעים. כמה מרגש יהיה להגיע בעוד חודש לפרשת "בשלח", יותר מ400 שנים אחר כך, ולקרוא שביציאת מצרים משה לוקח איתו את עצמות יוסף (ועשרות שנים אח"כ יהושע יקבור אותן בשכם). נזכרנו מיד שאחת הדרכים הידועות לייצר תחושת משמעות ושייכות, אבל גם להחזיר תחושת ביטחון במצב של חוסר ביטחון, זה לתת לאדם / לתלמיד.ה תפקיד. מדהים לחשוב שמאות שנים עברה משימת לקיחת עצמות יוסף ארצה מדור לדור. בתוך שעבוד מצרים, בכל דור, היה מי שמספיק האמין בסיכוי שישובו לארץ ישראל, בשביל שיעביר את המשימה הזו לדור הבא.
וככה, כשאנחנו מדלגות בין עבר להווה, בין לימוד לשיחה, בין מצרים לוורשה ולירושלים, הגענו גם לברכת יעקב לנכדיו. פרשה סתומה, בין מוות של אב האומה למותו של יוסף, אבי המלכות הראשונה, לפני עבדות והשמדה במצרים- דווקא שמה של הפרשה מציין חיים ודווקא בה נטמעה ברכה שהשתרשה לדורי דורות – כשיעקב פוגש את פרעה בפרשת "ויגש", הוא מתאר את חייו בתיאור הקשה: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (מ"ז, ט'). ובכל זאת, על ערש דווי, כשידיו על ראשי נכדיו, הוא יודע להודות ל"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע" ומבקש שהוא "יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ." (מ"ח, ט"ז). ברכתו מתחילה ומתגשמת כבר בפרשה הבאה, במהלך סבלם של ישראל תחת ידו של פרעה: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א', י"ב).
ואין לנו אלא לברך ולהתפלל במילים הללו עלינו ועל עמנו ועל צאצאי אברהם ויצחק כולם-שיזכו בהשגחה אישית שתציל אותנו מאויבינו ומצרותינו וגם תפקח את עינינו וליבנו אל כל אחינו, הדומים לנו או שונים מאיתנו. גם בעיתות שלום.
פרשת "ויחי" ובה מותם, בשיבה טובה, של יעקב ויוסף, עומדת בניגוד גמור לימינו אנו שבהם לוויה רודפת לוויה ואנו קוברים אנשים צעירים כל כך ששירת חייהם- באמצע נפסקה.
לכבודם, מובא כאן שירו של חיים נחמן ביאליק (שביום שישי שעבר, עשירי בטבת, חל יום הולדתו):
אַחֲרֵי מוֹתִי / חיים נחמן ביאליק
לזכר N.
אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:
"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!
וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –
נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,
וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ
אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,
וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,
אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,
סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,
נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,
אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!
וְצַר מְאֹד, מְאֹד!
כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,
דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,
אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,
כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,
כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;
וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ
וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ –
וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,
אַף לֹא-בָא!
וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!
הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד,
וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;
עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,
וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,
אָבַד לָעַד!"
