אגרת פרשת ויגש

איפה/ דן פגיס

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.

בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.

וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.

גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.

הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.

לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.

בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי

אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.

קהילה יקרה

פרשתנו מביאה לידי שיא מרגש מפגשם של יוסף עם אחיו וביותר את מפגשו של יוסף עם יעקב אביו, אחר 22 שנות פירוד. אל הבמה התנכי"ת עולות הדמויות ומשחקות תפקידן הדרמטי, בעוד אנו, הצופים בכל זה, מחרישים בדומיית מתח, מתפללים לבאות ונאנקים תחת חילופי הדברים הקשים עד לרגע בו מתוודע יוסף אל אחיו ושואל:

'וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו'. (בראשית מ"ה, ג)

שאלתו של יוסף "העוד אבי חי" תמוהה בעיני פרשנים, זאת משום שכבר בפרשת מקץ ובוודאי גם בפרשתנו כאן הוזכר יעקב פעמים אחדות בשיחה ביניהם: "וישאל להם לשלום ויאמר: השלום אביכם הזקן אשר אמרתם? העודנו חי? ויאמרו: שלום לעבדך לאבינו עודנו חי" (בראשית, מ"ג, כז-כח). ואם כבר הוזכר האב וידוע שבחיים הוא, וכן מתברר הדבר בראשית דבריו של יהודה ליוסף – מדוע שב הוא ושואל?

המדרש, בבראשית רבה (פרשה צג פסקה י) רואה בשאלתו החוזרת של יוסף סימן לתוכחתו את אחיו:

"אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה …יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו , זה שנאמר, 'ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו'. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה"

יוסף, כך המדרש, מתגרה באחיו. 'העוד אבי חי' שלו נאמר כהתרסה, כרוצה לומר: למרות העדרותי, למרות חסרוני – העוד אבי חי? ויותר מזה, בשאלתו ממשיך יוסף ומתגרה ביהודה, אחר נאומו הרגשני, ודורש לדעת כיצד מרחמים האחים כעת על האב ומונעים הישארותו של בנימין הקטן במצרים, אחר שכבר מסרו למיתה ולאבדון אותו עצמו, בלי שחסו על האב, שוודאי יתמוטט מצערו??

על כן, כך המדרש, נבהלו האחים מגילוי יוסף עצמו לפניהם, כי הבינו תוכחה זו שמוכיח אותם והכירו גודל תוכחת האלוהים שתבוא עליהם בגין מעשה זה שהשאירו אליהם בבור שבדרך.

דברים אלו, המסבירים את חזרתה של השאלה יפים ועמוקים אך ברשותכם אבקש להיאחז בסימן שאלה קטן שמשאיר אחריו הרש"ר הירש עת ניגש הוא לפרש קריאה ראשונה של יוסף, עוד בפרשת מקץ, כשהוא מברר עם אחיו לשלום אביהם:

וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי.

"'אחרי השאלה לשלומו, מגלה את לבו הדואג של הבן. תוך כדי שאלתו לשלום אביו , מתגבר עליו הפחד: רבנו של עולם, שמא בינתיים מת? והוא ממהר להוסיף: העודנו חי?'

22 שנים לא ראה יוסף את אביו אהובו. 22 שנים של ניכור, ייתכן של כעס עצור ונורא על כך שמלכתחילה הפקירו אביו לאחיו כששלח אותו לדרוש בשלומם והם רועים את הצאן, רועים ורעים אליו כל כך. אך ייתכן שיש כאן עוד עניין והוא מתגלם בסימן השאלה של הרש"ר הירש כשהוא מציבו אחר המילים "העודנו חי", איזו אי ידיעה המקננת אצל יוסף, איזו תחושה שמא עזבו אביו מרצונו ואין הוא מבקש למצאו כל אותם השנים. וכשהוא מתבוסס במחשבה זו הוא משיל מעצמו כל סימן שלו. איש כותונת הפסים החולמני הופך לאטו למשנה למלך, נושא לאשה את אסנת המצרייה ובלידת בנו בכורו הוא מעיד על עצמו: "כִּי נַשַּׁנִי אֱ-לֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (מא, נא). הרב יונתן זקס מסביר, כי "בראש מעייניו של יוסף עמדה אם כן התשוקה לשכוח את העבר: לא רק את התנהגותם של האחים כלפיו אלא "את כל בית אבי". הוא קישר "את כל עמלי", כלומר את כל התלאות שעבר, לא רק עם אחיו אלא גם עם אביו יעקב. יוסף האמין שאביו מסר אותו במתכוון לידיהם המפוקפקות של אחיו מפני שכעס כל כך על חלום השמש והירח שלא רצה עוד קשר איתו, עם בנו האהוב. ומשום כך נמנע יוסף כל השנים מלהודיע לאביו שהוא חי במצרים.

אם נכון הדבר, הוא מאיר באור חדש את סצנת הפתיחה הדרמטית של פרשת ויגש. מה היה בנאומו של יהודה שטלטל כל כך את יוסף וגרם לו לפרוץ בבכי ולבסוף לגלות לאחיו שהוא יוסף? אפשרות אחת היא שבהתנדבותו להימסר לעבדות כדי לשחרר את בנימין הראה יהודה שהוא חזר בתשובה על מכירת יוסף לעבדות. עסקתי בכך בשיחתנו לפרשת ויגש לפני שנתיים ובהזדמנויות נוספות. התשובה והסליחה הן אכן נושא מרכזי בסיפור יוסף ואחיו.

אבל עכשיו אנו יכולים להציע אפשרות נוספת. דבריו של יהודה גרמו ליוסף להבין לראשונה מה באמת קרה עשרים ושתיים שנה קודם לכן. יהודה מספר לו מה אמר להם יעקב זה עתה, כששבו לארץ כנען מפגישתם הראשונה עם המשנה למלך מצרים:

וַיֹּאמֶר אָבִינוּ, "שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל". וַנֹּאמֶר, "לֹא נוּכַל לָרֶדֶת. אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ – וְיָרַדְנוּ. כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ". וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ, "אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר 'אַךְ טָרֹף טֹרָף', וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן – וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה" (מד, כז-לא).

ברגע הזה הבין יוסף שלא היה יסוד לאמונתו כי אביו דחה אותו. להפך: אובדן יוסף שבר את יעקב. יעקב האמין שיוסף "טָרֹף טֹרָף", שחיה רעה אכלתהו. כלומר, יעקב עדין אוהב את יוסף, עדיין מתייסר על היעדרו. על הרקע הזה מובנת היטב תגובתו של יוסף לגילוי:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו. וַיִּקְרָא, "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!". וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו, "אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?" (מה, א-ג)

המחשבה הראשונה של יוסף אינה על יהודה או על בנימין, אלא על יעקב. הספק שקינן בו עשרים ושתיים שנה הותר. על כן שאל מיד: "הַעוֹד אָבִי חָי?"

נמצאנו למדים, כי קריאת 'הַעוֹד אָבִי חָי' יכולה להתפרש לא כתוכחה, כי אם כזעקת בן אוהב הבוקעת מלב שבור. אבי חי בתוכי, אין עוד צורך להסתתר ולברוח. אבי איננו מת לי, לא מסתתרת נשמתו בתהום נשייה. הוא עוד חי ואם חי הוא אף אני עמו.

בימים אלו, שאנו נעים בהם בין תחושת הסתר פנים כואבת לגילויים של קרבה אלוהית גדולה יש ואני בחרדת התנתקות איומה מעם הקב"ה.

ישנם ימים בהם הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.

לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.

בהעדר אינטראקציה, במציאות בה רב הנסתר על הגלוי והאלוהות כמו התרחקה וכיסתה עיניה גם האדם מתכסה ומתרחק, הולך ונטמע בגלותו הכואבת. אך בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.

קהילה אהובה

אסיים בדברים שמצאתי על שירו של הרב שלמה קרליבך, בן דודה של סבתי חנה לבית קרליבך, שחיבר למילים 'עוד אבינו חי' את המנגינה המוכרת. "השנה היא 1964, יומיים לפני פורים. הרב שלמה קרליבך זצ"ל מסיים הופעה בפרנקפורט, ומתמלא חשק עז ופתאומי לנסוע לצ'כיה, אל בית הכנסת של המהר"ל מפראג שהוא מצאצאיו. במטוס פותח ר' שלמה ערימת מכתבים שנשלחה אליו, אחד אחד. מכתב מיוחד מגיע לידיו משולח בשם יענקל'ה בירנבאום. בירנבאום זה ספג ציונות עוד מסבו שהיה מזכ"ל הקונגרס הציוני הראשון, ופעל ללא לאות בארצות הברית למען יהודי ברית-המועצות, 'יהודי הדממה'… הוא ביקש להמריץ את יהדות ארה"ב הרדומה ולהפעיל לחץ על וושינגטון שתחלץ להגנתם של יהודי ברה"מ. אך הוא הרגיש שדבר חסר לו. מהו? במכתב לרבי שלמה קרליבך הוא מבקש ממנו שיר. הוא זקוק להמנון. לשיר מחאה. בירנבאום מתכנן את 'צעדת יריחו' בה יקיפו את בניין האו"ם שבע פעמים, והוא זקוק לשיר הירואי שיזעק את זעקתם של האחים הכוספים להיפגש זה עם זה. הוא מזמין את ר' שלמה להופיע, ומבקש ממנו לחן חדש, שיר תקווה לאיחוד בין יהודים רחוקים. וזה מגיע. רבי שלמה מרים את הכפפה, ובהופעה נדירה בפראג, בליל פורים, בארבע וחצי לפנות בוקר, מוקף עשרות בני נוער, הוא מלחין את המילים "עוד אבינו חי, עם ישראל חי". השיר הזה הפך להמנונם של יהודי ברית המועצות. הוא נעשה סיסמא של קהילות יהודיות בכל רחבי הגלובוס שביקשו לבצר את אמונתם ברגעי משבר. והוא בנוי לאמיתו של דבר על מילותיו של יוסף במפגש המרגש עם אחיו בפרשתנו, פרשת ויגש: "אני יוסף, העוד אבי חי".