שבחי מעוז/ נעמי שמר
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשֶׁבַח
הַרְחֵק-הַרְחֵק לְיַד בֵּיתִי
הַפַּרְדֵּסִים נָתְנוּ רֵיחַ
אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
צוֹפֶה בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,
מִבְצָר עִקֵּשׁ וְקִשֵּׁחַ
עֲצֵי שָׁקֵד לְיַד בֵּיתִי
עוֹמְדִים בְּלֹבֶן פּוֹרֵחַ
אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
מַבִּיט בִּי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
בִּקְרַב אֵין קֵץ יְנַצֵּחַ
אֵלַי אַיֶּלֶת אֲחוֹתִי
חִיּוּךְ עָיֵף תְּשַׁלֵּחַ
אָבוֹא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר
אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה, דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי
אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ-נַפְשִׁי
אֲבוֹי לוֹ מֵעֻקְצִי, וַאֲבוֹי לוֹ מִדִּבְשִׁי
אֲבוֹי לִמְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי!
קהילה יקרה
שמונה שבתות של יגון עברו עלינו מאז שמחת תורה והנה אנו באים אל פרשת 'וישלח', הפרשה השמינית בספר בראשית, היא השבת האחרונה לפני שנעלה שמונה נרות החנוכה בחלוננו. והשנה במיוחד מהדהדת תפילתו של יעקב כשהוא מבקש את הקב"ה להצילו מידי עשו אחיו ומודה ש'קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת' ובלתי נסבל ממש לשוטט בין פסוקי הפרשה המתארים את אונס דינה. ריחות העשן והאימה, המאבק והחרדה ממלאים את חדרי הלב ונחמה אין. ובכל זאת, אבקש השבוע להאיר שני עניינים, שיש בכוחם לקיים מעט את הנפש.
'וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם'. מרתקת היא השאלה היכן יש לקבוע מקום קבורתה של רחל, בדרך אפרתה, בנחלת יהודה היכן שממוקמת היום או שמא בנחלת בנימין, דרך בית אל, במקום הקרוב יותר אל נחל פרת (אפרת)? אך בין נקבע אותה בנחלת בנימין ובין בנחלת יהודה, נצטרך לשאלה, מדוע היא קבורה בדרך ולא כשאר אבות ואמהות במערת המכפלה. לשאלה זו נזקק גם יוסף, בפגישתו המחודשת אחר שנים עם אביו, עת הוא מבקש בעלבונו להבין עובדת היות אמו קבורה מחוץ למערה, בדרך, כמי שלא היה זמן לקוברה כראוי. המדרש (פסיקתא רבתי, פסקא ג') מחייה שיחה מופלאה וכואבת בין יעקב ובנו יוסף במילים הבאות:
'אמר לו: למה לא נכנסה לקבורה עמך? שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד. התחיל אביו משיבו עליה: חייך, כשם שהיית מבקש שתכנס אמך לקבורה כך אני הייתי מבקש. אמר לו: שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה שמא עונת גשמים הייתה? אמר לו: לאו… בין פסח לעצרת היה בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה שיכולים להלוך, אמר לו יוסף: גזור עכשיו ואני מעלה אותה וקוברתה, אמר לו יעקב: אין אתה יכול בני, שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבור, שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה ולא הניחני הקדוש ברוך הוא'
יעקב נדרש להסביר ליוסף, כי לא מתוך עצלות קבר את רחל בדרך, אלא אנוס היה על פי הדיבור. וכל זאת למה?
'שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם, וכיון שהם הולכין בדרך הם באין ומחבקין קבורת רחל והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו: "רבונו של עולם! שמע בקול בכייתי ורחם על בניי.. מיד הקדוש ברוך הוא שומע בקול תפילתה. מנין? שכן כתב: "בכי תמרורים רחל מבכה על בניה" (ירמיה פרק ל"א פסוק י"ד), וכתב: "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" (שם פסוק ט"ז).
בימים אחרונים אלו, כששבים מתי מעט הילדים והאמהות, הקשישות וכל אלו שסעדו אותם, העובדים הזרים – הקרובים כל כך, נדמה שבכי תמרורים זה נשמע בכל העולם ויש בכוחו לנחם מעט אבלו העצום של יעקב על רחל, כאב שיבוא לידי ביטוי במילים האלמותיות שיוזכרו בפרשת ויחי: מתה עלי רחל. וראו, מיד אחר שישים יעקב מצבה על קברה: וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. בספרו מי השילוח מביא הרבי מאיזביצא את המדרש (רות רבה פרשה ב', ז') על הפסוק: "ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל עדר", כי מיתת רחל היתה קשה על יעקב אבינו יותר מכל ההרפתקאות והקשיים שהתנסה בהם ובכל זאת הוא ממשיך, כדרך הצדיקים, ונוסע, מחזק את לבו ולא מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה. ימים אלו, שמערערים כל חלקת תמימות, שהמוות והחיים משתרגים אלו באלו מחייבים אותנו בקבורה ובמצבה ודורשים אותנו להמשיך ולנסוע.
עניין שני בפרשתנו, הנוגע בכנפי ההיסטוריה קשור למאורע הגדול בתולדות העם והארץ, עת הכריזו אומות העולם על תכנית החלוקה. שאול מייזליש בביוגרפיה שלו על הרב יצחק הרצוג ('רבנות בסערת הימים' ) כתב:
'במוצאי שבת, פרשת וישלח, ט"ז בכסלו, תאריך הידוע ככ"ט בנובמבר 1947, נערכה ההצבעה באו"ם. כשהמון עם ישראל התבשר על התוצאות, 33 קולות בעד ו-13 קולות נגד, חגג העם כולו בכל רחבי הארץ. הנוער יצא בשירה וריקודים במשך כל הלילה. בירושלים נהרו המונים מכל החוגים לחצר המוסדות הלאומיים ולבית הרב הרצוג, כדי להביע את התרוממות הרוח ותודת היישוב למנהיגיו. הרבנות הראשית הכריזה על יום שבת קודש פרשת 'וישב', כ"ג בכסלו תש"ח, כשבת הלל והודאה בארץ ובעולם כולו. אליהו גנחובסקי ממשיך ומספר כי כשהגיע לביתו של הרב הרצוג במוצאי אותה שבת לאחר ההצבעה, ביקשו מהרב הרצוג שיישא דברו לאומה ברדיו. הרב אמר: "שלחני היום כי עלה השחר – נתקיימו כבר דברי פרשת השבוע שקראנו היום. אחרי שנות הגלות המרה, שארכה אלפיים שנה, הנה שחרה של גאולת ישראל עולה. התאחדו כל בית ישראל בתקווה איתנה ואמונה בצור ישראל וגואלו".
'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי'.
על פסוקים מרגשים אלו כותב הרש"ר הירש: 'כל עוד הלילה פרוש על הארץ, כל עוד הכרת האדם מעורפלת, והדברים מבולבלים עד לבלי הכיר, עד בלתי יכולת לעמוד על אמתתם ובהירותם, כל אותו זמן יהיה צפוי למאבק ולהתנגדות – זו תוכנה של אותה לילית, שכל עצמה אינה אלא תשובה לזעקתו של יעקב. יהיה עליו להיאבק ב'שרו של עשו'..והמאבק יימשך עד סור חשכת לילה מעל לארץ'.
וראו כמה מעניינת פנייתו של אותו האיש ליעקב ובקשתו להתברך ולסיים את המאבק, כי עלה השחר. אכל עוד הלילה מעפיל, כל עוד החושך מסתיר את העיניים אפשר לו להיאבק. אך בבואו של שחר הוא מבקש לפנות ועם אור ראשון הוא נעלם. מלחמתנו כעת היא בְּמִנְהָרוֹת וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת
וּבְנִקְרוֹת-צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת-עָפָר. שם צופים בנו מבקשי נפשנו. ובשבוע הבא, כשנרות החג ידלקו, ואור גנוז שנברא ביום ראשון לבריאה ישוב ויעלה בחלוננו, נזכיר מלחמת תרבות וקיום אחרת, שכמעט והחשיכה קרן שפע תורה. ונודה על הנס ונתפלל לשובם של כולם ולשלום גדול על העולם ונמשיך ונסע ונזרע חיטה.
