אגרת פרשת תולדות

יִצְחָק / יעקב שטיינברג

מֵאָבִיו שׁוֹנֶה מְאוֹד: לֹא רָם עַד אַחֲרִית יָמִים,

לֹא תׇאֳמֵי הַגְּבוּרוֹת: הִילָּחֵם וְהִשְׁתָּאוּת-

רַק אִישׁ עַל פִּי בֵּאֲרוּ, רַק דּוֹלֵה חַיִּים תָּמִים

הַשּׁוֹאֵב בִּדְּלָיַיִם הַהַוּוֹת וְהַבָּאוֹת

וְלֹא כִּבְנוֹ לַגּוֹרָל וּלְמוֹפְתָיו הַמִּתְנַבְּאִים,

וְלִסְעָרוֹת גִּיל וְאָסוֹן הַמְּעַפְּרוֹת עוֹד עַד-שֵׁיבָה-

רַק אָב וְגֶבֶר מַחֲרִישׁ, הַחַף כְּאָבוֹת רַבִּים

וּבְבֵיתוֹ קִנְאַת בָּנִים וַעֲרֵמַת אֵם תֹּאבֶה

לְשָׂרַי נַעֲשָׂה שֵׁם וַתִנּוֹן בּוֹ עַד-עוֹלָם

וְרָחֵל תַּאֲוַת יַעֲקֹב וְחֶסֶד- עַד עַל קִבְרָהּ

אַךְ יִצְחָק אִישׁ לְרִבְקָה – וְלֹא עוֹד נִשְׁמַע קוֹלָם

מִגַּאֳוַת שֵׁם לֹא קֹרָא, מֵחֶמְדַּת נִיב לֹא נִבְרָא.

רַק מֶשֶׁךְ חַיִּים נִשְׁכַּח וְחֵין מַזָּלוֹת קְצָרִים,

וּגְבוּל מִבֶּן לְבֵן, כִּתְהוֹם לְאֵם חוֹמֶלֶת –

וְעֵינֵי יִצְחָק כֵּהוֹת וְקָמוֹת מוּל הַדְּבָרִים,

מֵאָז עֲקָדוֹ אָבִיו וַיִרְא אֶת הַמַּאֲכֶלֶת

קהילה יקרה

הפיתוי לדרוש בתאומים, עשו ויעקב, כמו גם במערכות היחסים המשפחתיות בין רבקה ויצחק גדול. יצרים ומאווים, מלחמות ושלום נמצאים בכל אלו וטבעם למשוך את הלב. אך ברשותכם, בחירתי צנועה יותר הפעם וקולמוסי נמשך, כחבל אחר הדלי, אל הבאר.

פרשתנו לוקחת אותנו אל הנגב המערבי, אל נחל גרר שנפתח אל עזה העתיקה, אל מקום ניסיונו של יצחק אבינו לחפור לו בורות מים שיקיימו את הצאן והעדרים הרבים אשר לו. כאביו לפניו מבקש יצחק לשוב ולחדש מקורות המים שהעמיד אברהם בימיו.

"וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרְﬞכֵ֖הוּ ה'׃ ויִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד׃ וַיְהִי־ל֤וֹ מִקְנֵה־צֹאן֙ וּמִקְנֵ֣ה בָקָ֔ר וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֑ה וַיְקַנְא֥וּ אֹת֖וֹ פְּלִשְׁתִּֽים׃ וְכׇל־הַבְּאֵרֹ֗ת אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ עַבְדֵ֣י אָבִ֔יו בִּימֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יו סִתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְמַלְא֖וּם עָפָֽר׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַ֥מְתָּ מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד׃ וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם יִצְחָ֑ק וַיִּ֥חַן בְּנַֽחַל־גְּרָ֖ר וַיֵּ֥שֶׁב שָֽׁם׃ וַיָּ֨שׇׁב יִצְחָ֜ק וַיַּחְפֹּ֣ר אֶת־בְּאֵרֹ֣ת הַמַּ֗יִם אֲשֶׁ֤ר חָֽפְרוּ֙ בִּימֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יו וַיְסַתְּמ֣וּם פְּלִשְׁתִּ֔ים אַחֲרֵ֖י מ֣וֹת אַבְרָהָ֑ם וַיִּקְרָ֤א לָהֶן֙ שֵׁמ֔וֹת כַּשֵּׁמֹ֕ת אֲשֶׁר־קָרָ֥א לָהֶ֖ן אָבִֽיו׃ ויַּחְפְּר֥וּ עַבְדֵֽי־יִצְחָ֖ק בַּנָּ֑חַל וַיִּ֨מְצְאוּ־שָׁ֔ם בְּאֵ֖ר מַ֥יִם חַיִּֽים׃ וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃ וַיַּחְפְּרוּ֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וַיָּרִ֖יבוּ גַּם־עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֥א שְׁמָ֖הּ שִׂטְנָֽה׃ וַיַּעְתֵּ֣ק מִשָּׁ֗ם וַיַּחְפֹּר֙ בְּאֵ֣ר אַחֶ֔רֶת וְלֹ֥א רָב֖וּ עָלֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ רְחֹב֔וֹת וַיֹּ֗אמֶר כִּֽי־עַתָּ֞ה הִרְחִ֧יב ה' לָ֖נוּ וּפָרִ֥ינוּ בָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע" (בראשית כ"ו)

שוב ושוב מנסה יצחק לפתוח את הסתום. הוא חופר, את שסתמו הפלשתים לאברהם אביו ורועי גרר שבים ומכסים בעפר הארץ. הוא זז, מפנה מקומו והם שבים וחוסמים את האפשרות לשאוב ולדלות מים. רד"ק, בבקשו להבין סיבת סתימת הבארות מפרש, "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה" ובעקבותיו פרשנים נוספים ראו בכיסוי הבארות ביטוי לשנאה, ביטוי לשמחה לאיד. הכלי יקר מביא מדברי הרמב"ן , "לפי שכל מה שאירע לאבות היה סימן לבנים על כן מצאו מקום לדרוש כל עניני בארות אלו על ג' בתי מקדשים שנקראו באר מים חיים, כי כשם שעשו מריבה על שני בארות, והשלישי קרא רחובות, כך במקדש ראשון ושני עשו האומות מריבה עם ישראל עד שהחריבוה אבל השלישי שיבנה ב"ב קרא רחובות.. אבל השנאת חנם של בית שני, היה בחנם על לא דבר, כי אפילו הפחותים היו שונאים זה לזה על לא דבר, כי על כן נקראת שנאתם שנאת חנם אע"פ שלא היה לאחד שום עסק עם חבירו, ואין זה כי אם רוע לב והשטן היה מרקד ביניהם להכשילם זה בזה, כי מצא אלהים עונם ממקום אחר על כן הסיתם זה בזה למצוא עונו לשנוא. לכך ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה לא הזכיר במריבה זו הרועים, רמז למריבת בית שני שהיתה בכל ישראל ע"כ קראוה שטנה כי לא מצאו סבה אל דברי ריבותם, כ"א מה שהיה ודאי השטן מרקד בין קרניהם אשר בהם ינגחו זה לזה, כמ"ש (ויקרא כו.לז) וכשלו איש באחיו" (כלי יקר על פרשת תולדות)

הנה כי כן, מבקשים פרשנים לתת באירועים אלו, יום יומיים, משמעות נעלה יותר המרמזת למה שעתיד להתרחש אלפי שנים אחר כך. אותה שנאה פנימית, אותה שמחה לאיד היא שמביאה לידי סתימה של מקורות המים החיים. כך סתם, פשוט סתם, שנאה באה לעולם.

ברם יצחק, בהתמדה שאין שניה לה, שב ומעמיק חפור. האיש הזה, הגדול כל כך, הבן שנראה אפרורי לצד אביו אברהם ,האיתן, מגלה האלוהים בעולם, העומד ומצווח לפני הבורא ומתמסר לו עד כלות. האב שנראה חיוור כל כך לצד בנו יעקב , המגולל אבן מעל פי באר בקלות מרשימה, הנאבק עם מלאך ויכול לו, המעמיד שושלת שנים עשר הבנים, מתגלה כמי שלא גבורת מלחמה מאפיינת אותו ולא תמיד הוא פקוח עיניים לזהות מהלכים ערמומיים. ליצחק יש ההתמדה, את המסירות השקטה ואת היכולת המופלאה לזהות בארות מים חיים שמהם צריך לדלות תורת אביו. יצחק יצק מבית את האמונה ואת האלוהים. הוא למד הלכות ארץ והפנים סוד העקרות. הוא ניחם על אמו רק כשזיהה ברבקה את דמותה וידע לשמוע לקול אשתו גם כאשר הריח היה ריח עשיו והקול קול יעקב. התמדתו, חפירתו לעומק נתנה לו היכולת להעניק אותה לבנו. הוא הבין ייעודו בעולם והחזיק בה נוכח אירועים שאיימו למוטט ייעוד זה. שונה הוא היה מאביו, אך לא כפי שתיאר זאת בשירו שטיינברג. גם הוא, גם אביו לפניו ובנו אחריו ביקשו לדלות בתמימות את המים, אותם שאנו נושאים היום ומחויבים לשאת היום, לבאות.

מֵאָבִיו שׁוֹנֶה מְאוֹד: לֹא רָם עַד אַחֲרִית יָמִים,

לֹא תׇאֳמֵי הַגְּבוּרוֹת: הִילָּחֵם וְהִשְׁתָּאוּת-

רַק אִישׁ עַל פִּי בֵּאֲרוּ, רַק דּוֹלֵה חַיִּים תָּמִים

הַשּׁוֹאֵב בִּדְּלָיַיִם הַהַוּוֹת וְהַבָּאוֹת