אגרת פרשת לך לך תשפ"ד

הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ

יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ שְׁקֵטִים וְנִדְהָמִים.

עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם

כְּמוֹ צְלָלִים גְּדוֹלִים, כְּמוֹ עֵדִים אִלְּמִים.

הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ

מִלִּים שֶׁלֹּא אָמַרְנוּ הִכּוּנוּ בִּשְׁתִיקָה.

עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם,

יָדַעְנוּ שֶׁצְּפוּיָה עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.

אַחַר כָּךְ עָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מוּל עֵינֵינוּ הַלֵּאוֹת

וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת הַקֹּר וְהַבְּדִידוּת,

וְכָל מִי שֶׁהָיָה שָׁם יָכוֹל הָיָה לִרְאוֹת

כַּמָּה אוֹתוֹת חַמִּים שֶׁל יְדִידוּת.

אַחַר כָּךְ הָלַכְנוּ יַחַד מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה

שֶׁהֵאִירָה אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל כָּל אִישׁ בְּאוֹר חָדָשׁ.

הִבְטַחְנוּ לְעַצְמֵנוּ לִלְמֹד מֵהַתְחָלָה

מַה פֵּשֶׁר טוֹב אוֹ רַע, טָמֵא אוֹ מְקֻדָּשׁ.

הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ

הִפְקַרְנוּ אֶת פָּנֵינוּ לָרוּחַ הַקָּרָה.

עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם

כְּמוֹ חוֹתָם בּוֹעֵר, כְּמוֹ צְעָקָה מָרָה.

אַחַר כָּךְ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל אַחֵינוּ הַנָּחִים

וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת פְּצָעֵינוּ הַגְּלוּיִים.

לְאַט לְאַט לָמַדְנוּ לָשׁוּב וּלְהַבְחִין

בַּכֹּחַ הַמֻּפְלָא שֶׁל הַחַיִּים.

אַחַר כָּךְ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹךְ וּבְרַחֲמִים

וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת הָאֵימָה וְהַתִּקְוָה,

וְכָל מִי שֶׁהָיָה שָׁם בִּקֵּשׁ לוֹ נִחוּמִים

בְּחֶסֶד וּמְסִירוּת, סְלִיחָה וְאַהֲבָה.

הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ.

– רחל שפירא –

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ."(י"ב, א')

לא פעם נתפס הפסוק הזה כפסוק אכזרי המתאר את הקרע הגדול שאליו נדרש אברהם מכל המוכר לו. הרב מרדכי אליהו מפרש אותו הפוך בהתייחסו לכך שהציווי לאברהם מתאר עזיבה שהפוכה לצורה שבה אדם עוזב. בדרך העולם כשאדם עוקר מביתו הוא עוזב ראשית את בית אביו ורק בסוף את ארצו. הציווי המפורט שקיבל אברהם מזמין אותנו להבחין בין שני סוגי הליכה: עזיבה שיש בה התרחקות לעומת עזיבה שמהותה התקרבות. כשעוזבים בשביל לשנות את הדרך, בשביל להתקדם, בשביל להתקרב ולא בשביל להתרחק, כותב הרב אליהו, העזיבה צריכה להיות הדרגתית, כדי שתהיה לה אחיזה. עוד הוא מתייחס לכך שאברהם בראש ובראשונה נדרש לעזוב את מנהגי ארצו ולא את בית אביו שממנו עוד יש לו מה לקחת. בתיאור הפסוקים אפשר לראות שאברם אכן עוזב בשלבים- בסוף הפרשה הקודמת מתוארת עזיבתו את אור כשדים שהיא מקום הולדתו וההגעה לחרן ורק אז, בפרשתנו, מגיע הציווי של הקב"ה "לך לך אל הארץ אשר אראך".

בעל ה"נתיבות שלום" רואה בציווי "לך לך" הנחיה לבירור פנימי ומתוך כך פרופ' נחמה ליבוביץ' מתייחסת לפסוק הפותח את הפרשה בתוך ההקשר של שני הפסוקים הבאים: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה." (ב'-ג') וכותבת על כך שהפסוק הראשון נפתח בהיפרדות, בהדגשת הייחודיות העצמית של אברם, בהפרדה בינו לבין שאר העולם- אברם נדרש לצאת מכל מה שהוא שייך אליו. הפסוקים הבאים עוברים להבטחה בינלאומית גדולה ומלמדים אותנו שהמטרה היא לקיחת אחריות והשפעה על העולם כולו אך היא מתחילה בגילוי העצמי.

הרב יונתן זקס מתייחס לשאלת האפשרות להיות גאה בזהות שלי ומפריד בין גאווה ליהירות. יהירות, הוא אומר, היא האמונה של אדם בהיותו טוב מהאחר ו"יהודים חטאו בכך לפעמים וזה בלתי נסלח", אבל "גאווה היא פשוט הידיעה שאני שונה מזולתי וחש נוח בשוני… היהירות גורעת מערכם של אחרים ועל כן גורעת מערכנו. בהיותנו גאים, אנו רוכשים הערכה לאחרים משום שלמדנו להעריך את עצמנו. על כן אני גאה, פשוט, להיות יהודי. גאה להיות חלק מעם ישראל" (מתוך 'רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו')

קריאת "לך לך" היא קריאה שהדהדה במשך אלפי דורות באזני עם ישראל שהיה מזוהה בתור "העם ללא ארץ". והנה זכינו אנחנו לחיות בדור שיכול להניח את מקל הנדודים ולהשקיע את האנרגיות שלו בבנייה פיזית ורוחנית של עם היושב בארצו, ובעז"ה גם לשבת בה לבטח.

בימים כתיקונם היינו מציינות במערכת החינוך את "שבוע העלייה", זה שבו הצברים, ילידי הארץ, אלה שלא פעם מקבלים את החיים כאן כמובנים מאליהם, עוצרים ומצדיעים למי שבחר לחיות כאן, למי שעזבו את מקום הולדתם ובחרו לחיות במולדת עמם. דווקא השבוע הזה נבחר להיות שבוע העלייה לכבודו של אברהם אבינו, העולה הראשון. במציאות שבתוכה אנחנו חיות היום יש אנשים שמעלים ספקות על הבחירה לחיות כאן בארץ שלא פעם היא אוכלת את יושביה. דווקא משום כך התרגשתי כ"כ לשמוע שביום חמישי, בדיוק לפני שבוע, נחתו כאן בארץ 25 עולים חדשים מארה"ב. טיסת העלייה שלהם תוכננה לתאריך זה לפני זמן רב והם בחרו, בהתרגשות עצומה, להוציא אותה לפועל, גם, למרות ואולי אפילו בגלל, הטבח שהתרחש זמן קצר טרם עלייתם.

המושג עלייה מבקש להדגיש שהעולה לא בורח מארץ הולדתו אלא הולך אל מולדתו. לא הולך מ אלא הולך אל. העולה לא בהכרח מתנתק באבחה משורשיו האישיים, אלא נמצא בתהליך שיודע לקחת את הטוב מהמקום שבו גדל, מתוך הכרות עם האיכויות והזכויות של הסובבים אותו, אך מכיר בשונותו בגאווה גדולה ובוחר לבססה במולדת הלאומית. החיים במדינה שיש בה רוב ושלטון יהודי מזמינים אותנו לגבש זהות מובחנת אבל מחוברת, כזו שמתבדלת כדי לזהות את האיכויות האישיות ומתוכם בוחרת להשפיע על העולם כולו.