התפילה שמצליחה להטות את הכף
"בסוף כל יום כיפור בתפילת נעילה, שתי דלתות שער גדולות תלויות בכחול השמיים, הולכות ונסגרות לאט. ובחריץ הקטן שבין דלתות השער, יש פס אור שהולך ומתכווץ לאורכו. ובהתאמה לחריץ האור הקטן, העולם הופך יותר ויותר כתום עד שנכבה לגמרי. והדלתות נסגרות עליו. ברגע הזה, למרות שאני מותש מהיום כולו, מהצום והתפילות, אני מצליח בכוחות אחרונים, לשלוח עוד תפילה אחת קטנה. והיא מרחפת בחלל, משולחת רסן, כמעט לבדה מותשת, לכיוון השערים. מצליחה להשתחל ברגע האחרון בין הדפנות. במקום בו השמש נבלעת באופק. כשהתפילה מצליחה להגיע לייעדה, משתחררת אנחת רווחה. מסוג האנחות שאני קורא להן אנחת-יסוד. אנחה שהיא נשימה בסיסית ללא קול, שקטה כמו ברגע ההוא הראשון של הלידה. אני חוזר בזכותה להיות וולד היוצא מהרחם, ופותח את פיו לנשימה אחת קטנה. אחר כך בכי, המסמן חיים ורווח בעולמי. עכשיו הכל שקט, נחשף שלד היקום, ועולמי חוזר להיות עולם. איכשהו תמיד בסוף, התפילה הקטנה הזו מצליחה להיכנס ואני חוזר לעולם בנשימה. איכשהו תמיד הטוב מנצח בסוף. איכשהו תמיד התפילה הזו מצליחה להטות את המשקל של מאזני העולם לכיוון הטוב, לטובת כל התפילות כולן, שברגע הזה התקבלו. והעולם ואנחנו נחתמים לחיים טובים ולשלום. הרגע הזה תמיד קורה בסוף. והזכרון שזה מה שקורה בסוף, מאפשר להיכנס אל הצום והיום הזה מלכתחילה. אף פעם אין לי כוח אליהם בהתחלה. כי למי יש כוח לחפור יום שלם, לסדוק בצמא את השפתיים בבקשה לסליחה ולתקווה. והגוף שלי, שדמיין יום שלם שניצל תירס קפוא כאילו היה המאכל הטעים ביותר עלי אדמות, כבר בכלל לא צריך לאכול, משהו אחר שמזין אותו. אני מרגיש שאפשר לצום עכשיו עוד יום שלם לפחות – כי הנפש שבעה ושמחה מספיק במה שיש. אני נזכר שיש נשימה אחת שמניחה אותי בחסד בעולם. רגע של קטרזיס. זיכוך. כפרה. יום הכיפורים עבר בהצלחה. ועכשיו כשנוצרתי כאילו נוצרתי. אומנם עפר אני בחיי, אבל אני מאוד כדאי לחיים הללו. עכשיו אני הפעם הבאה, עכשיו אני עומד באופק ממש, עומד בו כצופה מראש גבעה על מדבר החיים הגדול ויודע – "אלנתן, איזה יופי פה, טוב שעשית את זה. טוב שעברת את השנה הזו ככה, כמו שעברת אותה ממש".
אלנתן מיה/ 2019
תמונת האייל הנפלאה של אבידוב ברנשטיין
קהילה יקרה-
מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה.
ריח סתיו באוויר, חצבים נראים בארץ, בפינות רחוב כבר מעמידים את הסוכות למכירה, מעץ ובדים וסכך ל'נצח'. עוד מעט יתקצרו הימים ויתקררו, יקפלו אל תוכם מועקת הקיץ החם. תקופה זו , שבין יום כיפור לסוכות מאפשרת את שינוי הלב גם על ידי זה שהטבע מחוץ משתנה ובמחזוריות הנפלאה שלו הוא מעורר בקרבנו חיים, על אף שיאמרו שיש בימים אלו של ראשית סתו תוגה עדינה של תחילת נשירת עלים וחשיכה.
אני אוהבת במיוחד ימים אלו ומוצאת אותם מעוררים את הניגודיות של הלב באופן עדין ומיוחד ומרגשת אותי העובדה שחכמינו מצאו ביום הכיפורים, נורא ההוד, יום אימת הדין, גם את הביטוי העמוק ביותר לשמחה:
"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאים בכלי לבן שאולין… ובנות ירושלים יוצאות וחוללות בכרמים". ומבהירה הגמרא שם בתענית, "בשלמא יום הכיפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות".
"בסוף כל יום כיפור בתפילת נעילה, שתי דלתות שער גדולות תלויות בכחול השמיים, הולכות ונסגרות לאט. ובחריץ הקטן שבין דלתות השער, יש פס אור שהולך ומתכווץ לאורכו. ובהתאמה לחריץ האור הקטן, העולם הופך יותר ויותר כתום עד שנכבה לגמרי. והדלתות נסגרות עליו. ברגע הזה, למרות שאני מותש מהיום כולו, מהצום והתפילות, אני מצליח בכוחות אחרונים, לשלוח עוד תפילה אחת קטנה". בתוך אימת הדין, בעת נעילת שער אנו מתפללים לפתיחתו, מבינים היטב את סוד תורת ההפכים של העולם היהודי. יום כיפור איננו רק למורא ופחד, הוא יום מחילת עוונות, בעטיו באה שמחה לאדם, שהוא חש נקי וללא רבב. שמחה זו, המדומה לשמחת ט"ו באב, יכולה היתה להידמות גם לשמחת חג הסוכות אלא שהבדל גדול יש בין שמחה זו לשמחה זו, שביום הכיפורים אנו חווים את שמחת ההתרוקנות, אחר שהשלכנו מתוכנו חטא ועוון ואילו בחג הסוכות הוא חג האסיף, אנו מתמלאים מחדש במצוות ראשונות של השנה וממילא מתמלאים בשמחה של מי שעומדים על גבעה בשעה של רווח אור אחרון ויודעים, שאומנם כחול וכאבק יעוף ובכל זאת, נוצרנו ושוב נוצרים מחדש ואנו ראויים לחיים אלו.
